במועדים, בשבתות ובסתם יום של חול כשהגעגוע מטפס אל עבר הגרוגרת, מתיישב וממאן בעקשנות טורדנית לעזוב, מחניק את הנשימה, עולה לנגד עיניי דמותן של המלכות האמיתיות. המלכות משכונת אליהו, שכונת ילדותי בבית שאן. על ראשן אין כתר, חליפותיהן אינן תואמות את כובעיהן, ידיהן חפות מכסיות של משי וארגמן, אין להן שומרי ראש, אין להן משרתות ומשרתים, אין להן נהג, הן לא גרות בארמון, המונים אינם מריעים להן בצאתן ובבואן.
