אחרי כארבעה חודשי מילואים ברמת הגולן וב"מובלעת" הסורית הגיע מפלס הייאוש לרמות גבוהות לא רק אצלי, אלא בכל מחלקת הקשר. הרגשנו כמו בעולם מקביל, ואפילו הפוך, ובחופשות קיבלנו לזה חיזוקים. רוח הנכאים ב"בית" הייתה קשה, ומצד שני נהגים לא התחשבו בנו, לוחמי הבזלת, ולא ששו לתת לנו טרמפים. כך, להגיע הביתה מירכתי צפון ולחזור בזמן, כדי שחבר יוכל לצאת לחופשות, הפכו לאתגר. אבל החופשות היו חיוניות לבדואים מגדוד חרמ"ש מיל' "אלון", שהפכו כמעט לתושבי קבע בצפון ה"מובלעת" ובגולן.
הייתי הצעיר במחלקה, שכיר, ואשתי הייתה בהריון ראשון. על אחרים רבצו עסקים, שנסגרו בתשרי, וכבר פורים בפתח. והיו נשים וילדים, וסוף מלחמת יום הכיפורים, שבינתיים הפכה למלחמת התשה, לא נראה. כמעט כל יום היו תקריות. הסורים ירו על מוצבים, שסימנו את גבולות ה"מובלעת", וירינו עליהם, והם השיבו אש - מעגל קסמים נורא.
אחרי שבוע במלחמה שיערתי, שתימשך שנתיים ויותר. מלחמת ההתשה אוששה את חששותיי. הצד הטוב בה היה, שהיינו די מנותקים מרדיו ומטלוויזיה, ועיתונים הגיעו אלינו רק במשורה, ועד שירדו למחלקה עברו יומיים-שלושה, והתרפטו. כך, כמו רוב אוכלוסי ישראל, הודרנו מהשיחות המדיניות עם ארצות-הברית בענייננו.
למזלי הטוב, הייתי קשָר פרוע, שהתחיל את המלחמה כקשר סמג"ד, והודח מתפקידו הרם (?!), וגם הוענשתי לא להיות מרכזן תורן עקב תקרית עם המג"ד. כשהייתי במרכזייה, לרוב היה לידי מכשיר-קשר (מ"ק) פנוי, ושיחקתי בתדריו, כדי להתעדכן במה שהתרחש סביבנו, ולדבר עם מכרים ועם ידידים. הוחזרתי למחלקת הקשר - כלומר, לרבוץ שעות במיטה, להדריך בפלוגות כיצד להפעיל את המ"קים החדשים שהותקנו בזחל"מי הגדוד, לשמוע את הטרוניות האין-ספיות של סמ"פ המפקדה על התנהגותנו הבטלנית והפראית, ולתכנן את חופשתי הבאה.
נוודים
כתק"ל הנו עוד ראשי-תיבות צבאיים. מאחוריו נמצאת כתת חימושניקים - כתת תיקונים קלים - שנעה מדי יום על רכב כלשהו (לרוב קומנדקר, אך גם זחל"ם, או זחל"ם-בום, הנושא עליו מנוף) בין מוצבי הגדוד, ותיקנה הכל - נשק אישי, נשק מחלקתי, גנרטורים (הידועים בשמם הצבאי, "פּק-פּק"), מערכות חשמל, רכב ורכב קרבי משוריין (רק"ם). מטבע הדברים נלווה לצוות הכתק"ל קשר. את התפקיד מילאנו בתורנות, עד שהרעיון לצאת מהבטלה במגורי המחלקה ומהשעמום במגורי פלוגת המפקדה קסם לי, למרות שהרעיון להיות נווד מדי יום הרתיע רבים מחבריי למחלקה.
היה אז חורף קשה במיוחד. להערכתי, אחרי כל מלחמה מתפרע מזג-האוויר, ומספק חורף קשה במיוחד - כנראה, בתמורה לאלפי האנשים שהוקרבו בה. ב"מובלעת" לא היו כבישים, אלא שבילי עזים, שנמרח עליהם אספלט, והשלג והגשמים הכבדים הפכו את כל האזור לביצה שחורה וסמיכה, שבוססנו בה בקושי, ורכב החליק, ושקע בה. זה חייב את הנוסעים להתלבש היטב בכמה שכבות ואת הכתק"ל לכסות את הרכב ביריעות פוליאתילן שקופות, שמנעו את הצפת הרכב בגשם, בשלג וברוחות.
כך, מדי בוקר, אחרי ארוחה וקפה הכרחיים, עלינו על הרכב, ונחבטנו על ספסליו מהמפקדה העורפית של הגדוד, שישבה לרוב בעורף הגולן - הרבה בכפר קָלע, שנהרס כשגדוד הטנקים של בירו מחטיבה 8 כבש אותו במלחמת ששת הימים. לימים שוחחתי עם "חקה" - אלוף יצחק חופי - שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמה, שאמר לי, שהוא שאף, שהחי"רי-בירי לא יסתובבו לו בין הרגליים כיוון שהם פגיעים; ולכן, הורה להרחיק את גדודי החרמ"ש מיל׳ מקו החזית.
ישבנו הרבה בחורבות קלע, וכיוון שדאגו לנו, הורחקנו בכוננויות למחנה "ירדן" בעמק הבטיחה ואפילו למחנה "יפתח" בגליל העליון המזרחי.
המתקן של ה"דודות"
יוצאים לדרך - מזרחה, אל המוצבים, שהפלוגות הרובאיות תפסו בקו. בדרך עוברים דרך הכפר ח'אן אר̤ינבָּה (ח'אן הארנבות) - שבטעות נקרא בפי כל, ח'אן ארנָבֶּה, ועוצרים לקפה ולכריך במתקן המופלא, שהקימו ה"דודות" מהוועד למען החייל, שכלל מקלחת מדהימה, אוהל אפסנאות ובית-קפה, שפינקו את החיילים בגזרה. אם איני טועה, גם היו בו עמדות לתדלוק רכב תמורת תלושים, כנהוג אז.
קפה חם היה כורח במזג-האוויר בחורף ה׳תשל"ד בגולן. היינו צעירים ופזיזים, ולא חשבנו מה עודף קפה יכול לגרום. הקפה החם, ובעיקר, האחיזה ההדוקה בכוס, טענו אותנו במעט חום חיוני בגולן סחוף-הרוחות והקור. הכריכים היו תזכורת, שטבחי הגדוד טועים, כמו מרבית הטבחים הצבאיים עד עצם היום הזה, וניתן להכין משהו אכיל ואנושי מאספקה צבאית.
נקדים את המאוחר: מקלחת חמה באותם הימים הייתה חיזיון לא-נפרץ, שהוצמד לערך "בית". עשינו כל מאמץ לחזור לקלע דרך המתקן של ה"דודות", כדי להתקלח, ולהחליף לבגדים נקיים - מגרביים, תחתונים וגאטקעס ועד למעיל וכובע. כובעי-גרב לא ניפק המתקן, וחבשתי זוג כובעים, שסרגה אשתי, למרות שלא תאמו. בקור ובנסיעה עדיף להיראות מגוחך מאשר לקפוא.
עד היום אני אסיר-תודה ל"דודות" על מה שעשו למעננו שם, בחורף הקשה, על מאור פניהן, על מסירותן ועל דאגתן. לימים נודע לי, ששרה, אחת ה"דודות" המסורות, הייתה אמו של זאביק פרל, חברי ללימודים באוניברסיטה העברית ולימים ראש עיריית צפת, ששכב אז בבית-חולים מאחר שהיה מהפצועים הראשונים של צבאנו בחזית התעלה. לימים - ניצלה קבוצת ה"דודות" בנס מאסון, כשרכבן, שבא מצפת בדרכן לפנק חיילים בגולן, נתקע באמצע גשר על הירדן מצפון לכינרת.
מים חדרו למנוע, והוא כבה. יהודה, הנהג, פתח את הדלת, וזרם מים חדר למכונית, וסחף שתי "דודות". חנה אייזנברג טבעה למוות; וחנה ברם נאחזה בסלע, וחולצה לאחר שעתיים על-ידי מסוק. יהודה גורן, יו"ר הוועד למען החייל בצפת, שרה פרל והתיירת האמריקנית אניטה חולצו בעזרת חבל של תושב טובא, שהגיע למקום לאחר שיהודה הנהג ירה צרורות מהקלצ'ניקוב שלו. כיום "גשר הדודות" איננו, אך הוא זכור לבני התקופה. למרות האסון, כנראה, זכר יושב מרומים ל"דודות" את חסד מעשיהן ואת מסירותן.
פצצה על כיסאי
השוטטות בין מוצבי הגדוד עשתה נפלאות למצב-רוחי. היא סיפקה לי אוויר צח (לפעמים, צח מדי), מרחק מאוכל, שלעסנו בקלע בלי-הרף רק מתוך שעמום, והיכרות עם טיפוסים מעניינים. אחד מהם היה קָצ׳קֶה (שאף אחד בגדוד לא ידע את שמו הרשמי, מאיר כספי) מכפר ויתקין - שהיה לוחם בסיירת של גדוד הצנחנים 890 בשנות החמישים. אחר - אלישע פורת מעין החורש - סייר, שהיה אז בתחילת דרכו כמשורר, ושיריו, שתיעדו את דרכנו במלחמה, מרטיטים אותי עד היום.
ישבתי מאחור בקומנדקר, או בזחל"ם, ולידי מ"ק נוסף. פיני, המפ"ט (מחסנאי-פקיד טכני) של מחלקת הקשר, לימד אותנו כלל חשוב: אין להניח לציוד צבאי, או אזרחי, המוטל בצד הדרך, ועלינו לאוספו, גם אם הנו שבור, ולהעבירו למשאית הקשר. תמיד יימצא מה לעשות עמו בבורסה של היחידות, שהיו רעבות לציוד, לציוד קשר ולסוללות לפנסים ולטרזיסטורים, ונציגיהן נפגשו במחנה ראש-פנה. בסוף המלחמה פרקו מהמשאית של פיני מ"קים, טלפוני-שדה, כבלי טלפון, חלקי נשק, כבלי גרירה, ציוד אזרחי, ציוד צבאי ואפילו חלקי רכב, שנאספו בשקדנות, ושימשו את פיני לסחר חליפין ער, שגם העשיר את תפריט מחלקת הקשר.
כך, הייתי יכול לצאת לשטח עם מ"ק, שהותקן ברכב, ושימש את הכתק"ל, ועם מ"ק 25 נייד, ששימש רק אותי. כשהגענו למוצב, ירדו החימושניקים, ופנו איש-איש לעיסוקיו. נותרתי עם הנהג (לרוב, אדלר, ששיחק כדורגל במכבי חיפה). הפקודה הבלתי-סבירה בעליל הייתה, ששנינו נישאר על הרכב עד תום ביקור החימושניקים במוצב.
לרוב, חנינו ליד פתח הבונקר של המוצב, שכלל מגורי חיילים, עמדת פיקוד והרבה יותר חשוב ממנה - מטבח.
"רוצה ללגום קפה"? שאלתי את אדלר.
"כן, אבל"....
"צפצף על הפקודה. אין לנו סיבה להתייבש בקור בחוץ על הרכב עד שהחברה׳ יחזרו".
"לא. יש פקודה".
"טוב. מה להביא לך"?
העמסתי על גבי את המ"ק, ונכנסתי לבונקר, דרך תעלת זיג-זג, היישר למטבח. לגמתי קפה, וזללתי את שנתנו לי הטבחים. כשסיימתי לאכול, הכנתי כריכים לאדלר, שקפא בחוץ על משמרתו, וליוויתי אותם בספל קפה חם. קפה מהביל הוא מטבע לשון שחוק ודי מתועב באוזניי.
בוקר אחד, לפני שיצאנו מִקלע, סיפר לנו מש"ק מבצעים בגדוד, כי הוכרזה כוננות ספיגה. למרות זאת, יצאנו לביקורת חימוש במוצבים, כיוון שהנשק והציוד במוצבים היו מרופטים, ודרשו טיפול יום-יומי משמ̤ר.
יצאנו לדרך, ותוך דקות נכנסנו לשגרה, ושכחנו מכוננות הספיגה. נחתנו, כמובן, לתדלוק חובה במתקן של ה"דודות". תחנת הדלק הצבאית הקרובה הייתה בראש-פינה. המשכנו למשימתנו. במוצב השני, או השלישי, הצעתי לאדלר, שיבוא אתי לבונקר. לא הייתה שום סיבה להישאר בקומנדקר במקום להיחבא בבונקר בכוננות ספיגה. אך אדלר היה בחור גדול, חזק ועקשן, שהקפיד למלא את הפקודה.
העמסתי עליי את המ"ק, וירדתי מהקומנדקר. כשעברתי את הזיג בכניסה לבונקר התפוצצה פצצת מרגמה 81 מ"מ על הקומנדקר. שוב ניסו הסורים להרוג אותי, אחרי שהחמצתי בתחילת המלחמה "קטיושה", שירו לעברי.
המשכתי למעבה הבונקר, ונתקלתי בחיילים, שרצו החוצה.
"מה קרה"? שאלתי.
"הרגו את החימושניקים", ענו.
חרדתי לגורלו של אדלר, שהפקודה המטופשת ריתקה אותו לכיסא הנהג.
"אני מהחימושניקים... איש לא נהרג".
כמובן, לא האמינו לי, וטוב שכך. הם חשו לקומנדקר, ומצאו את אדלר, שנפצע מרסיס בעקבו, טיפלו בו, וחילצוהו לבונקר. אחר-כך נודע לי, שבגב מושב הנהג בקומנדקר מותקן לוח פלדה, והוא עצר את הרסיסים. רק אחד חמק מתחת לכיסא, ופצע את אדלר.
הרבה חיילים צבאו על עמדת הפיקוד ועל המטבח. פילסתי דרך ביניהם, תוך שהקשבתי למהומה ברשת הקשר הגדודית. כעבור רגע הכניסו את אדלר הפצוע, שהתלוצץ עם חובשיו. הגשתי לו ספל קפה וכריך, ולעסנו ולגמנו יחדיו.
"מה קרה"? שאלתיו.
"לא יודע ... פתאום חטפתי. מזל, שלא היית בקומנדקר. הפצצה נפלה על הכיסא שלך. אין לך כיסא".
אחרי שפינו את אדלר, חזרנו לגדוד. הפעם, לשם שינוי, בכורח הנסיבות - לא דרך ה"דודות".
"בגללך נפצע אדלר", הטיח בי קצין החימוש, אבי הפקודה המטופשת.
"נכון. נפלטה לי פצצה ...".
"אתה צוחק עליי"?!
"לא. אני מגחך ומרחם עליך".
"לא רוצה שתצא יותר עם הכתק"ל".
"דבר עם סמל הקשר. הוא קובע מי יוצא".
הקצין זעם, וחייכתי, ולשמחתי, הגביר חיוכי את זעמו.
גליתי מהכתק"ל, ונחתי שוב במגורי המחלקה, ורווח לי. יכולתי להתעורר כרצוני, ולא חלו עליי כל התורנויות במרכזייה עקב איסור המג"ד. כעבור כשבוע, עלתה אל הסמל שוועת הקשרים, שלא אהבו ללוות את הכתק"ל אל הקור ואל החזית. כמה מחבריי פנו אליי, והופתעו לשמוע, שאני מוכן לשוב לכתק"ל.
"ומה עם קצין החימוש"? שאל הסמל.
"נתעלם מהצרחן", עניתי.
הסמל והקשרים לא ידעו, שהגלות בקלע ה̤רעה מאוד את תנאי שירותי כיוון שלא שאפתי אוויר צח, לא פקדתי מדי יום את המתקן של ה"דודות", והפסקתי להיפגש עם אנשים מעניינים בגדוד.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
