סוכה אחת בבת חפר נותרה חסרה, יתומה

בשורות הבאות אינני רוצה לבוא חשבון עם המחבלים, אינני רוצה לבוא חשבון עם הפוליטיקאים, אינני רוצה לבוא חשבון עם המציאות המדממת, המציאות של לנצח תאכל חרב. אני מבקש רק להביט בדמותה האצילית, המיוחדת של נערה אחת. כעת אני מבקש לחשוב ולהרהר רק על נערה אחת, צעירה, נערה אשר טרם מלאו לה תשעה עשר אביבים, נערה שהייתה בין רגע לזיכרון כואב ולגעגוע אינסופי. נועה.

בערב חג הסוכות, האירו מנורות שמחות את בדי הסוכות בבת חפר, הצלליות מאחרי הבדים דממו, ילדים קטנים וילדות גדולות הביטו בהתרגשות בשרשראות הנייר הצבעוני, עמדו וראשם מורם אל עבר פתח הסוכה והשלט: "ברוכים הבאים לסוכתנו". אבא החיש צעדיו אל בית הכנסת, נרות החג על השיש במטבח זהרו, שלהבתן גבהה מתמול שלשום. בבית אחד בבת חפר לא שמחה, לא צהלה, רק חושך ואפר, רק אלם, זיכרון וגעגוע.

בצאת החג, הגיעו כולם, ללוות את נועה היפה, החייכנית, למנוחת עולמים, לבכות ולספוד, לזכור ולהדחיק, להפליט אנקת כאב ולהחניק דמעת געגוע.

בצאת החג, הסוכות בבת חפר, נראו שחות מעט, שותקות, מטות לנפול, אך לא הרוח היהודית הישראלית הנחושה, כמו עוף החול תתרומם מאבלה, מיגונה, תנער גניחותיה, תסלק דמעותיה, תנצור את נועה בליבה פנימה ותמשיך במסלול חיי העם אשר מלחמת הקוממיות שלו טרם תמה.

סבא וסבתא חזרו הלומי יגון וצער מטיול אליו יצאו לאיטליה. נועה נותרה לבדה, בבית העלמין החשוך בכפר יונה. כנפי מלאכים סוככו מעליה, שומרים על הילדה הקטנה, היפה, העדינה, המיוחדת, הילדה מבת חפר. עם שלם בכה בדממה, למראשותיה נצברו טיפות הדמעות הגדולות, נאספו מתחת לערוגה הקטנה, הערוגה של נועה.

בני המשפחה נאספו, כמו בחגים הקודמים, רק הפעם נאספו, נקבצו ובאו מכל קצוות הארץ, לספוד לנועה ולבכותה, להניח זרי פרחים, זרי יגון ומכאוב, זרי געגוע. לשאת מילות פרידה, מילים שלא הספיקו לומר לה בחייה. נועה, נפלה בקרב מול מחבל ישראלי, נפלה בקרב בעיר הבירה של עם הנצח, נפלה בקרב בעומדה על המשמרת.

הסוכה בבת חפר אבלה, אושפיזין רבים מגיעים ליטול גרגרי כאב מהמשפחה של נועה. נר חייהם כבה. נרה של נועה יאיר בליבות אהוביה ואוהביה מתחנות חייה הקצרות אך המשמעותיות.

בן העוולה ייתפס, חי או מת, אך נועה לעד תישאר נועה על משמרתה בערבו של חג הסוכות ונטמנה במוצאי החג הראשון שנפלה, באדמת הארץ אותה אהבה, עליה הגנה ובעבורה מסרה את נפשה. מבטה התם, צמותיה השובבות, עיניה המחייכות, מלווים את עם ישראל מערבו של החג, ואינם מרפים. עקדה הייתה כאן, לא ניסיון, לא אייל נאחז בסבך, לא קול קורא להוריד את המאכלת, לא נשמעה בת קול וקריאה בפיה: "אל תשלח ידך אל הנערה, אל נועה".

בבת חפר נחתמו חייה של נועה, אשר רק החלה בפסיעותיה במסלול החיים, חוצבת שביל משלה, דרך שהיא רק שלה ונתיב שנשטף בדם נעוריה. מחר יצא עם ישראל לכרמים ולשדות, לגאיות ולהרים, לבקעות ולוודיות, לפארקים ולמעיינות, השמש תזרח, ריח המאכלים יעלה באף המטיילים, החצב יפרח, מראות הטבע המשכרים יכו ויהלמו בנפש המטיילים, ורק נערה יפה, מלאת חיים, תישאר זיכרון של המאבק על זכותו של העם היהודי לחיות בבטחה בארצו, במולדתו.

נועה, וסוכה אחת בבת חפר נותרה חסרה, יתומה.