הר-הבית בוער

לתוקעים, הידד

שני יהודים עשו את הנורא מכל בראש-השנה - הם תקעו בשופר בהר-הבית. המשטרה פעלה מיד בגבורה ובנחישות, והוציאה אותם מההר. איציק וולף דיווח באתר הזה, כי בעקבות התקיעה בשופר, הקשיחה המשטרה את תנאי העלייה להר - ליהודים בלבד, כמובן, בבידוק ובליווי הצמוד בתוך ההר, כדי למנוע מעוד יהודים לתקוע בשופר בהר, או כדי להשתלט עליהם מיד כשיעוללו את המעשה החמור מכל. לעומת זאת, משטרת ישראל הייתה מנועה מלטפל במוסלמים, שהתבצרו במסגד בהר-הבית, והתפרעו.

כמו-כן, הפריעה המשטרה ליהודים, שרצו לתקוע בשופר בכותל המזרחי של הר-הבית. תחת ממשלות ישראל הר-הבית אינו בידינו, ויהודים מופלים לרעה, ונשלל מהם חופש הפולחן בהר-הבית. היו מי שהשוו את אפליית היהודים כעת לעומת מה שנהג בהר-הבית בימי הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל, וההשוואה אינה מחמיאה למדינה הריבונית כביכול של היהודים. אם מרחיקים לזכור - אז, בימי הכיבוש הבריטי, היו כמה יהודים נועזים, רובם אנשי בית"ר, שהפרו את הוראת הכובשים, ותקעו בשופר מדי יום כיפורים בכותל, עד מלחמת הקוממיות.

ירושלים בוערת

לא אומרים לנו, אבל ירושלים בוערת, והפיגועים בה באים בשרשרת של סדרות ארוכות ואין-סופיות. זה לא השקר היחיד שמדווחת התקשורת הישראלית כדי להסתיר את מחדלי ממשלת הזדון. גם על הטרור היום-יומי בכבישי יהודה ושומרון אין מדווחים. ואנחנו עדיין רחוקים מהשיא. צפון השומרון במלחמה, ואת בני גנץ, שר הביטחון, זה אינו מעניין, ולבטח לא את עמר בר-לב, השר לביטחון פנים. גנץ משוחח עם מכחיש השואה אבו מאזן, ודואג לשקמו, ולעודדו, אך לא לביטחון ביהודה ובשומרון.

דמוקרט ידוע

אהוד ברק - חברו של הסרסור ג'פרי אפשטיין, וראש-הממשלה הגרוע ביותר, שהיה בישראל (אם נתעלם מאדון נפתלי בנט, הנוכל מהמבצר ברעננה), הודיע, כי אם הליכוד יזכה בבחירות, הוא יוציא מיליון איש לרחובות. כמובן, זה רק בשם ההגנה על הדמוקרטיה מפני רצון העם.

אובססיה

מלת הגנאי האולטימטיווית של השמאל הנה "פשיסט"; ובזה מתמצים שלל טיעוניו. ראו את ההיסטריה, שפוקדת את השמאל ברחבי העולם - מג'ו ביידן ועד לזהבה גלאון - עם בחירת ג'ורג'ה מלוני לראש ממשלת איטליה. אפילו בתגובה לדברי הסתה של הבריון הגזעני אביגדור ליברמן, שהשווה את שיטות בנימין נתניהו לאלו של יוזף גבלס ושל יוסיפ סטאלין, עסקו המגיבים רק בגבלס. רוצח ההמונים הגרוזיני סובל מחסינות בשמאל.

משום-מה שלטון הרצח והטרור הקומוניסטי היכן ששרר - ברית-המועצות, סין, קובה, מזרח אירופה, קמבודיה ועוד - אינו מוזכר, ואינו מגונה. אדרבה, עד היום יש מי שמשבחים אותו, ומהללים רוצחי המונים שהפעיל, כמו צ'ה גווארה. זה מזכיר לי את יוסי, שלמד בכתתי בתיכון, והיה חבר בבנק"י - תנועת הנוער של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית). יוסי הכחיש בלהט, כי למלחמת העולם השנייה קדם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחילק את פולין בין גרמניה הנאצית לבין ברית-המועצות, ואִפשר את פרוץ המלחמה. לדבריו, ההסכם הנו שקר קפיטליסטי.

כשדיברנו בנעוריי על מלחמת האזרחים בספרד, היללו הכל את הרפובליקנים, וגינו את הפשיסטים בראשות פראנסיסקו פרנקו. אז כהיום מעלימים מהדיון את העובדה המרה, כי הרפובליקנים והמתנדבים אליהם היו שוטים שימושיים, שהפעילה ברית-המועצות, ושירתו רק אותה, ולא ח"ו את העם הספרדי.

כיוון שלא סונוורתי מעולם על-ידי הקומוניזם, תמיד ראיתי את הפשיזם ואת הקומוניזם כתאומים סיאמיים, או כשני צדי אותו המטבע. למי קראת פשיסט? - ספרו המדהים של ג'ונה גולדברג (הוצאת שיבולת, 2019) - סיפק לי את העובדות, שמאוששות את קביעתי, ואת ניתוחן. כותרת-המשנה של הספר חשובה: "ההיסטוריה המוכחשת של השמאל ממוסוליני עד לפוליטיקת הזהויות". גולדברג מראה כיצד ווּדרו וילסון ופרנקלין דילנו רוזוולט, נשיאי ארצות-הברית, הפעילו את כוחם באלימות נגד מתנגדיהם הפוליטיים, למרות החוקה האמריקנית, לפני מלחמות העולם ובמהלכן. הם טענו, כי יש להם הזכות לפעול כך לטובת ארצם - מלים מוכרות מדברי פוליטיקאים "ממלכתיים" ומהשמאל בארצנו. לדברי גולדברג, הבריונות הנשיאותית של וילסון ושל רוזוולט אינן חריגות במחשבה הפוליטית השמאלנית בארצות-הברית בפרט ובעולם כולו. לדעתי, יש בארצנו חקיינים, כמו אהרן ברק ומשובטיו, של רוח עִוועים זו.

השמאל צווח, פשיזם! כדי להסתתר מאחורי ההנחה העממית, כי הפשיזם רע, שתסתיר את כוונותיה האנטי-דמוקרטיות של רוח העִוועים, שהוא מעורר - כפי שאמר הנשיא רונאלד רייגן, "אם פשיזם יפרוץ באמריקה, זה יהיה תחת הכותרת, ליברליזם...".

תרופה לאדישות

לגרג אבוט, מושל טקסס, נמאס מהצפת מדינת הכוכב הבודד במסתננים מדרום אמריקה. לכן, העמיס כמה מאות מהם על אוטובוסים ועל מטוסים, ושיגרם אל מעוזי הינקים העשירים במסצ'וסטס ולוושינגטון הבירה, כדי להנעים את חיי בכירי הממשל הדמוקרטי והעשירים.

הצעד המפתיע הרגיז את הממסד הדמוקרטי, שמוכן להיות סלחני כלפי המסתננים, שחוצים בהמוניהם את הנהר ריו גרנדה, המפריד בין מקסיקו לארצות-הברית, ומציקים לתושבי הדרום. העלית האמרקינית לא שיערה, שבחוצפתו ישגר המושל אבוט מסתננים אל סף בתיה.

אותו הדבר קורה בארצנו - בג"ץ, הפרקליטות והמשטרה אדישים לסבלם של תושבי שכונות דרום תל אביב, שהמסתננים לארצנו שוכנו בהן, ומונעים כל פתרון לבעיה, כיוון שאינה מציקה להם ולמשפחותיהם. כמו בטקסס, אני משער, שעד שהבעיה לא תימצא גם על סף בתי מקבלי ההחלטות, הם לא יזיזו אצבע לפותרה, ולהקל על סבל תושבי שכונות הדרום בתל אביב.

השוודים באים

אופנה חדשה יש לתקשורת הישראלית - כשצעירים ערביים מעוללים פשע, תאונה, או עוול, הם מדוּוחים כ"צעירים". זאת, לעומת צעירים יהודיים, שמזוהים מיד בלאומיותם. לרגע חשדתי, שהגיעו ארצה המוני עבריינים שוודיים, או נורווגיים, אך הבנתי, שיש כוונה להסתיר מהציבור את המעורבות הגבוהה של ערבים בפשע.

אני תמה האם זה בא מבית-היוצר של משטרת ישראל, או עוד יצירתיות עזה של התקשורת הישראלית?