היעד הלאומי: 2 מיליון דירות חדשות בפריפריה

קיים קשר גורדי מובהק בין המחסור בהיצע יחידות דיור, הקושי לתכנן ולאשר מתחמי דיור חדשים, לבין הפער ההולך וגדל בין המרכז הצפוף והעשיר לבין הפריפריה הדלילה באוכלוסייה והענייה. הקשר הזה טמון בראש וראשונה בעובדה שא-פריורי ממשלות ישראל והמתכננים מעניקים יתרון אבסולוטי לבנייה במרכז, הן מסיבות כלכליות של ביקושים והן מסיבות תודעתיות שאלה המיקומים המועדפים על הישראלים.

טעות חמורה נוספת הינה בכך שהממשלות והמתכננים מסתכלים כל העת לטווח הקצר, כמה יחידות דיור ייבנו בשנה הקרובה או במקרה הטוב ב-4-3 השנים הקרובות, אבל אינם מסתכלים כלל ועיקר 40-30 שנה קדימה. ו-40-30 שנה קדימה, יתגוררו במדינות ישראל כ-20 מיליון תושבים בקירוב(!), גידול אקספודנציאלי שאן לו אח ורע בשום מדינה מערבית אחרת, הן בשל הגידול הטבעי חסר התקדים והן בשל העלייה הגוברת שהגיעה רק ב-2022 לכ-60 אלף עולים חדשים בקירוב.

לכן החשיבה של הממשלות והמתכננים איך לקדם מתחם או שכונה כזו או אחר עם כך וכך אלפי יחידות דיור, אולי במקרה טוב כמה רבבות במסגרת הסכמי הגג, הינה אנכרוניסטית ככול שהיא מבורכת, היא עדיין חסרת כל יצירתיות ואופק אסטרטגי לגבי הצרכים הלאומיים של משק הדיור בישראל לדורות הבאים. לדוגמה, מודיעין, העיר האחרונה שתוכננה אצלנו בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, ושכבודה במקומה מונח, ממוקמת במרכז הארץ ומגיעה כיום, 30 שנה אחרי, בקושי ל-100 אלף תושבים, שווה ערך לכ-30 אלף יחידות דיור, מחצית בלבד ממספר הדירות הנבנות במדינה מדי שנה.

לכן, ועל-מנת לעמוד ביעד הלאומי האסטרטגי של מתן מענה לתוספת של כ-10 מיליון ישראלים(!) תוך 40-30 שנה, שזה ממש "כלום זמן" ביעדים תכנוניים, ועל-מנת שנצליח להגיע ל-140-120 אלף התחלות בנייה לשנה, כפליים יותר לעומת היום, על ממשלת ישראל שתבחר לשקול ברצינות איך מקימים שתי ערי מטרופולין בפריפריה, כל אחת בת מיליון יחידות דיור חדשות, כשבכל אחת מהן יתגוררו 5 מיליון איש.

שווה לכל נפש

ערים אלה לא רק שיפיחו רוח חיים חדשה בפריפריה הענייה והמוזנחת והפרוצה לכל עבר לכל דכפין, אלא גם יהוו פתרון למחסור הגדל והולך של היצע דיור, המגיע כבר היום ל-200 אלף דירות ואף יותר מכך. ערים אלה גם יצמצמו סוף-סוף משמעותית את הפערים הסוציו אקונומיים העצומים הקיימים כיום בין "מדינת תל אביב" לבין הגליל והנגב, מרחק שעה וחצי נסיעה בלבד.

תשאלו מן הסתם, כיצד אפשר וניתן לתכנן ערי ענק שכאלה? ובכן, התשובה שלי הינה פשוטה בתכלית: הרי קל יותר לתכנן במרוכז ערי מטרופולין גדולות בנות מאות אלפי יחידות דיור, ויותר מכך, מאשר לתכנן מתחם או שכונה בת כמה עשרות אלפי יחידות דיור. כך, לדוגמה, תוכננה אשדוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת, מה שהביא אותה להיות עיר מטרופולין בת רבע מיליון תושבים ואילו אם הייתה מתוכננת היום היו גרים בה מיליון תושבים. ברור כי בגליל ובמיוחד בנגב ניתן למצוא קרקע זמינה ולא יקרה, שתוכל להתאים לתכנון ערי מטרופולין חדשות בישראל.

ערים אלה יעניקו למדינת ישראל עומק טריטוריאלי ויבלמו סוף-סוף את המגמה המסוכנת להצטופף במישור החוף הצר, כך שיהיה להן ערך לאומי וביטחוני ראשון במעלה. הן יאפשרו איכות חיים הרבה יותר גבוהה להרבה יותר ישראלים ובמחירי דיור שווים לכל נפש, ולא כפי שקורה לצערנו כיום, וגם יסדרו מגורים בנגב לבדואיים הפולשים לקרקעות המדינה.

היכן בדיוק ימקמו ערים אלה? התשובה, כמובן בידי המתכננים, אולם לדוגמה ניתן ואפשר לשקול מיקומים דוגמת אזור צומת גולני בגליל, בין טבריה לחיפה ונקודת הקצה הדרומית של כביש חוצה ישראל מדרום לבאר שבע וצומת הנגב. וכאשר במקביל יפותח שדה תעופה לאומי חדש בנבטים בתכנון מודרני ונכון. כך או אחרת, ערים אלה לא רק שלא יהוו תחרות לערים הקיימות בפריפריה, אלא להפך, רק יחזקו אותן וימתגו את הפריפריה בכלל כ"לגיטימית" ולא כ"ברירת מחדל" כפי שהיא כיום.

אותן ערים פריפריאליות חדשות יהיו מודרניות ו"ירוקות", שייצרו לעצמן את מקורות האנרגיה שלהן וימשכו אליהן אוכלוסייה צעירה ורעננה עם רצון לחיות בערים חדשות המתאימות לרוח התקופה. חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.