ה"בייס" של מרצ כבר לא נותר במרצ

"היינו מודעים היטב לשאיפתה הבלתי-רציונלית, הכמעט מיסטית, של מפלגת העבודה להחזיר אליה את 'השותף ההיסטורי'. ידענו כי תהיו מוכנים ללכת לקראת המפד"ל דרך רבה למען המשך שותפות זו, אך עם זאת הייתה לנו תקווה גדולה כי נהיה עדים לניסיון הראשון של מפלגת העבודה לבצע את מצעה המדיני, החברתי והכלכלי", כך כתבה שולמית אלוני לראש הממשלה רבין בעת התפטרותה מממשלתו הראשונה ב-1974. היריבות בין שתי המפלגות - העבודה ומרצ נמשכה לאורך כל השנים, כשבעיקר מרצ תוקפת את העבודה על כך שהיא משתפת פעולה עם המפלגות הדתיות והחרדיות ומצטרפת לממשלות ימין, בהמשך שולבו בהתקפות אלו גם סממנים של הישרדות פוליטית ורצון להיות במרכז-שמאל כדי להנהיג את המדינה. מרצ אשר הוקמה בחודש מרס 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני רצ בראשותה של שולמית אלוני, מפ"ם בראשותו של יאיר צבן ושינוי בראשותו של אמנון רובינשטיין הונהגה בתחילה על-ידי שולמית אלוני. היא הגיעה לשיא כוחה וקיבלה 12 מנדטים והייתה שותפה בממשלתו השנייה של יצחק רבין ומאז במשך שלושה עשורים עמדו בראשה שבעה מנהיגים כמו יוסי שריד, יוסי בילין, חיים אורון, זהבה גלאון, תמר זנדברג ניצן הורוביץ ושוב זהבה גלאון ששבה להיבחר בשנית רק לאחרונה.

לאחר שני עשורים של עליות וירידות בכוחה תוך היצמדותה לאופוזיציה, מרצ החליטה לחזור ולהתמודד לבד תחת הנהגת ניצן הורוביץ בבחירות 2021 ולקבל 6 מנדטים. המפלגה נכנסה כשותפה בממשלת בנט-לפיד, וקיבלה 3 תיקים: הבריאות, הסביבה ושיתוף פעולה אזורי. עם כישלון הממשלה לשרוד, במרצ חששו שהפעם לא יצליחו לעבור את אחוז החסימה וקראו לזהבה גלאון, היו"ר הוותיקה, לשוב ולאחוז במושכות במקומו של הורוביץ. גלאון שבה לחיים הפוליטיים וניסתה להוביל לאחדות עם העבודה לקראת הבחירות אך ללא הצלחה. לבסוף כשלה ולא עברה את אחוז החסימה. גלאון שהודתה בתבוסה כתבה לפעיליה "זהו רגע מאוד קשה עבורי, ועבור החברים שלי במרצ. תוצאות הבחירות הן אסון למרצ, אסון למדינה, וכן, גם אסון אישי לי". היא הוסיפה: "דחפתי לאיחוד עם מרב מיכאלי והעבודה, ובימים האחרונים התרעתי מספר פעמים בפני ראש הממשלה, יאיר לפיד ובפני אנשיו שהם משחקים באש, ושאם לא ניזהר, לא רק מרצ, אלא המחנה כולו, ישלם את המחיר", גלאון סיכמה: "לצערי הבוחרים שלנו קנו את קמפיין 'המפלגה הגדולה' והעדיפו לחזק את יאיר לפיד מול בנימין נתניהו. בגלל שלקחתי על עצמי את המשימה הזאת, אני רוצה להגיד את זה הכי ברור - האחריות היא כמובן גם עלי".

העיתונאי דן שפטן תקף בעבר את השמאל בישראל וטען כי "הוא גוסס וראוי להמתת חסד אלקטורלית. הוא אפילו לא מסוגל לברר לעצמו בהגינות מדוע חדל להיות רלוונטי לחברה הישראלית. הוא מייחס את עליבותו ואת כישלונו ההיסטורי להסתה מן הימין או לתודעה כוזבת של מי שלכאורה היה אמור לתמוך במסריו ואינו מבין מדוע איבד את אמונו של הזרם המרכזי. הוא מדבר בשם ערכים נשגבים, ומכחיש את העובדה שהמדיניות שהוא מטיף לה וההלקאה העצמית שהוא מתפלש בה אינן תורמות לחיזוקם. הוא מבלבל בין "קופי-רייטינג" מבריק של קלישאות מחממות לב לבין אסטרטגיה מדינית הנבחנת ביעילותה. הוא אפילו לא מכעיס או מאתגר. הוא פשוט פאתטי".

אז מדוע כשלה מרצ? והאם היו סימנים מוקדמים לכך?

בסופו של דבר, ניתן לומר כי היעלמותה של מרצ היא חלק מההתארגנות הלקויה של גוש המרכז-שמאל בבחירות. לו לפיד היה ממקד את מסריו לנושאים אחרים מאשר למפלגה הגדולה בגוש ומפלגת העבודה הייתה מסכימה לרוץ איתה ברשימה משותפת - רשימה זו הייתה ככל הנראה עוברת בקלות את אחוז החסימה.

מרצ חסרה כ-3,800 קולות מאחוז החסימה. לצד העלייה באחוזי ההצבעה של מעוזי הימין, מרצ לא השכילה ולא הצליחה להמציא את עצמה מחדש כדי להיות רלוונטית לציבור הישראלי. דווקא הפעם כשמרץ מגיעה לבחירות הללו מעמדת כוח כשותפה לממשלה הזו עם שלושה משרדים פעילים ומשמעותיים עבור בוחריה בעיקר הגנת הסביבה והבריאות. בוחרי המפלגה הזו העדיפו לנדוד לכוון מפלגות אחרות כמו יש עתיד, המחנה הציוני לצד מפלגות ערביות שהיו כולן בסיכון סביב אחוז החסימה. ההיסטוריה תגלה כי אחרי כהונה של מרצ בממשלה היא נשלחת לאופוזיציה ונחלשת פוליטית, אלא שהפעם השבר גדול יותר מבחינת הבוחרים והנבחרים - מרצ התרסקה ולא תכהן כלל בכנסת הבאה.

לכאורה, המסקנה אמורה הייתה להיות ברורה ועם היציאה לבחירות האחרונות על מפלגות העבודה ומרצ היה להתאחד כדי להציל זו את זו ולתת מענה למספר קטן של מנדטים שנותרו לשמאל הישראלי. הייתה זו אגב גם בקשתו של לפיד מהן - גלאון הסכימה ופעלה לקדם זאת אך נחסמה ונתקלה בחומה בצורה מצדה של מרב מיכאלי שהפגינה ביטחון עצמי מופרז ביחס לכוחה האמיתי. היא התעלמה מאזהרות רבות שהושמעו מכל כוון לעברה ויש אומרים אף כי העדיפה להתרפק על זיכרונות העבר כמפלגת שלטון אשר בכוונתה לצמוח ולנהל את המדינה מתפקיד ראש הממשלה בעוד שבפועל היא מתפרקת ובקושי זוכה לעבור את אחוז החסימה. כל עוד מרצ התרחקה מפעילותה ההיסטורית אותה הובילה בתחום המדיני והחברתי בקידום מעוזים ציוניים להם התכחשו נציגיה בשנים האחרונות, ולא עדכנה את המצע שלה בנושאים הכלכליים, חברתיים ואף סביבתיים. מצביעי השמאל איבדו עניין בקיומה ככל שחלף הזמן. לו הייתה מתאחדת עם העבודה, מצרפות יחד נציגי מגזרים שונים עם דגש על הביטחוני, החברתי, נציגי פריפריה והתיישבות לצד נציגי מיעוטים במיקום ריאלי ואמיתי. ויחד היו פועלות לגבש מדיניות אחידה ורלוונטית כולל קריאה להגברת תמיכת המגזר הערבי של קהל מצביעים ערבים למפלגה המאוחדת אז היו עוברות יחד ומצליחות להינצל מקריסתן.

במשך עשורים הזהירה מרצ שהבנייה בהתנחלויות לא רק מדרדרת את הביטחון, אלא גם לא חוקית ומנוגדת לאמנת ז'נבה הרביעית ואמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. והנה לאחרונה גברו קולות שקראו לפתיחת חקירה כנגד מפקדים וחיילים ונציגי מרצ חצו קווים וקראו לתמיכה בחקירה כזו. הרי אין אנו רוצים לראות אף ישראלי ובטח לא מפקדינו וחיילינו נשפטים בהאג. בעבר, נציגי מרצ התנו את הדרך למנוע העמדה לדין של ישראלים בהאג בהפסקת "פשע ההתנחלויות וסיום מוסכם של הכיבוש" לטענתם, מבלי להבין את הנזק שהם גורמים לישראל בחו"ל במעשיהם אלו.

חולשת הסוציאל-דמוקרטה

כדי לנתח אלקטוראלית את שארע למרצ צריך להסתכל על התמונה כולה: היחלשותה של מרצ אינה מנותקת מהיחלשותה של מפלגת העבודה והיחלשותן של כל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם. הסוציאל-דמוקרטיה, כרעיון חברתי, פופולרית היום פחות. כדי להסתכל על השקיעה האלקטורלית יש גם להסתכל על ישראל שהשתנתה: מאז 1992 עלה מספר המתנחלים פי כמה, גדל גם חלקן של אוכלוסיות אחרות שלא נוטות להצביע למפלגות סוציאל דמוקרטיות כמו החרדים, העולים מברית המועצות לשעבר, הדתיים והמסורתיים. מפלגת העבודה, המפלגה האחות, ירדה מ-44 מנדטים ב-1992 ל-4 מנדטים בבחירות האחרונות - ירידה של כ-90%. מרצ ירדה בתקופה זו מ-12 ל-4, ירידה של כ-67%.

אז ישאל הקורא: מדוע התרסקה מפלגת העבודה באחוזים אף יותר ממרצ? הרי מפלגת העבודה לא תמכה ב"שוברים שתיקה", לא תמכה ב"בצלם" ולא תמכה בבית הדין בהאג. העבודה התרסקה בין השאר בשל כניסתן של מפלגות מרכז-שמאל כמו "יש עתיד" ו"כחול לבן" שנדדו קולות שמאל אליהן וגרמו להחלשת העבודה ומרצ באופן ישיר, יחד עם כניסתה של רע"ם כמפלגה ערבית שלישית ונדידת מצביעים ערבים אך גם יהודים מהשמאל אליהם. ולבסוף בשל חולשת הסוציאל-דמוקרטיה ושינוי ההרכב הדמוגרפי בישראל. מרצ נחלשה בשל אותן סיבות לעיל אך בעיקר בשל העובדה שהיא הייתה מנותקת מהנושאים שהעסיקו את החברה בישראל בשנים האחרונות כמו יוקר המחיה, המצב הכלכלי, המצב הביטחוני לצד המאבק על המשילות ועל הלאום היהודי שנתערער בעקבות אירועי הפרעות של תשפ"א. בעוד מרצ המשיכה במאבק נגד הכיבוש, להגן על זכויות האדם והמשיכה להתייצב לימין ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים ובעיקר הפלשתינים. יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, התראיין לערוץ 13, והצדיק את החלטת תובעת בית הדין בהאג לחקור את מדינת ישראל בגין פשעי מלחמה: "היה מקום להחלטה. ישראל צריכה לשאול את עצמה מה היא עשתה כדי למנוע את זה", אמר הורוביץ בתוכנית "המטה המרכזי". מיד עם פרסום דבריו הוא זכה לקיטונות של ביקורת מימין ומרכז המערכת הפוליטית.

למחרת כבר פרסמתי פוסט בפייסבוק עם הכותרת: "מרצ כבר לא ציונית-וכנראה תיעלם בקרוב מהמפה". והוספתי כי "כשאין גיבוי ללוחמינו בשטח אל תתפלאו מדוע ההרתעה שלנו נפגמת וחוסר תגובה ראויה מול אויבנו נמצאים בנסיגה שלילית. זו התדרדרות נוספת של השמאל בישראל-מרצ חוצה קווים אדומים לעמדת מבקשי רעתנו בעולם! כשיו"ר מרצ ניצן הורוביץ תומך בחקירת לוחמים וקצינים שלנו בבית הדין הבינלאומי בהאג לאחר שלחמו בטרור הפלשתיני והגנו גם עליו בגופם! הוא מוציא את מפלגתו ממסגרת המפלגות הציוניות ועוקף את הרשימה הערבית משמאל! כנראה שגם גוזר דין מוות פוליטי על מפלגתו שלא תעבור את אחוז החסימה". סיכמתי את דבריי במילים: "מעניין, כיצד יגיב אדון הורוביץ לו חברו לרשימה ח"כ האלוף יאיר "מזהה תהליכים קיצוניים" גולן ייעצר באחד משדות התעופה כשיבקר בהם על פשעים שביצע לכאורה מול הפלשתינים? הוא כנראה ראה את מצבו העגום והצלילה מטה בסקרים ותכנן אמירה קיצונית כדי להרים ראש מעל המים הפוליטיים - בכך הצטרף לעמדות הקיצוניות של חברתו תמר זנדברג שדירדרה כבר את המפלגה הזו קודם. כנראה שהם ראויים להיעלם. אני מאמין שישיגו את ההפך ולא יעברו את אחוז החסימה" (פוסט שלי בפייסבוק 7.3.21).

מי אשם

יו"ר מרצ לשעבר תמר זנדברג ניסתה להפיל את האשמה לקריסת השמאל על גנץ כשהאשימה כבר בבחירות קודמות כי "בני גנץ אחראי למפץ שרואים בימין". בוועידת התחזיות של כלכליסט אמרה: "השמאל עבר טלטלה רצינית אחרי מה שקרה בבחירות האחרונות. בני גנץ לקח את המנדט שניתן לו על-ידי רוב הציבור הישראלי והחזיר אותו חזרה לממשלה של נתניהו. זה יצר שבר גדול מאוד גדול במחנה שלנו. מרצ נאבקה על קיומה והפכה את "רק לא ביבי" לאידיאולוגיה קדושה. מרצ איבדה את הבייס שלה, בסקר שהזמינה לפני הבחירות עלה כי הנושא החשוב ביותר למצביעה הוא "מניעת חזרתו של נתניהו לשלטון", רק לאחר מכן הנושאים האחרים שנשאה המפלגה על דגלה. זהבה גלאון שאך חזרה לתפקיד יו"ר המפלגה אימצה את הסיסמא, הבינה מהר לאן נושבת הרוח ופעלה בהתאם. הסקר שהביא הכתב הפוליטי אטינגר הצביע על סכנה קיומית למפלגת מרצ. קיומית, כיוון שגם אם מרצ תעבור את אחוז החסימה הפעם - ניכר כי הבייס של מרצ כבר לא במרצ. על-פי הסקר, הנושא החשוב ביותר לתומכי מרצ הוא חקיקת חוק הנאשם נגד נתניהו, ובאופן כללי - מניעת חזרתו של נתניהו לשלטון. רק לאחר מכן משתרכים נושאים אחרים, כמו תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים. שלא לדבר על הנושא המדיני והנושא החברתי שהיו נר לרגליהם של מנהיגי מרצ במהלך השנים ונעלמו לחלוטין הפעם. שני הנושאים הללו "שכר המינימום" ו"חידוש התהליך המדיני", שהיו ייחודיים למרצ - שמאל כלכלי ושמאל מדיני זכו לתמיכה נמוכה מצד תומכיה. במילים אחרות, לתומכים של מרצ לא ממש אכפת יותר מהאג'נדות הייחודיות שיש למרצ. הם נמצאים בקונצנזוס ויכולים לנוע לכל מקום בעיקר לכוון לפיד, גנץ והערבים.

לפני שמנסים לחזות את העתיד של השמאל בישראל, חשוב להביט רגע לאחור ולהבין מה קרה לעבודה ולמרצ בשלושת העשורים האחרונים? בבחירות 1992, העבודה ומרצ קיבלו יחד 44.3% מקולות הבוחרים, שהם 56 מנדטים (העבודה 44 ומרצ 12). בבחירות 2015, המחנה הציוני (העבודה בחיזוק התנועה של ציפי לבני) ומרצ קיבלו יחד 22.6% מהקולות - 29 מנדטים. בבחירות אפריל 2019 קיבלה העבודה בראשות אבי גבאי 4.4% מהקולות, שהם שישה מנדטים, ומרצ 3.6% מהקולות, שהם ארבעה מנדטים. במועד ב' בספטמבר 2019, קיבלה העבודה-גשר 4.8% מהקולות ומרצ (שרצה במסגרת המחנה הדמוקרטי) קיבלה 4.4% מהקולות. בסך-הכל, המפלגות קיבלו במשותף 11 מנדטים. בבחירות מרצ 2020 הן רצו יחד וזכו לשבעה מנדטים ברשימת העבודה-גשר-מרצ ובבחירות מרס 2021 הן שוב נפרדו, העבודה זכתה ל-7 מנדטים ומרצ ל-6 מנדטים. בסיכום הנתונים לעיל לא ברור מי נולד קודם. האם תומכי מרצ ויתרו על האג'נדה, או שמרצ שכנעה חזק מדי את מצביעיה כי "רק לא ביבי" לפני הכל. אבל הדיון הזה הוא פילוסופי בלבד, הרי במרצ הפור נפל. מרצ החליטה לצאת לקמפיין דומה למה שעשו בבלפור קודם שהיה אגרסיבי ואנטי-נתניהו, נוכחות בגשרים והתמקדות בממשלת השינוי הבאה. זהבה גלאון, שלעגה לקואליציה עם בנט, ליברמן וסער "רק בשביל להעיף את נתניהו", הכריזה כי "רק לא ביבי" זאת כעת אידיאולוגיה.

לחיזוק התחושה לעיל ניתן ללמוד מדבריו של הרב חיים נבון על מרצ: "היא מנסה להרוויח לפני קריסתה בעזרת פרובוקציות ילדותיות", אמר בעקבות ההתקפות של זהבה גלאון נגד המכינה בעלי. הרב חיים נבון תוהה מה עובר על מרצ: "איך מפלגה שהייתה פעם חזקה ומרכזית עם קהל גדול ונאמן, עם ארגון נוער ופעילים רבים והתלהבות - הפכה לחורבה". וזו התקפה רק על פן אחד של הזנחת מדיניותה הקודמת.

זעקות שבר

היו שהתריעו כי מרצ איבדה ייחודיות וכבר זמן רב נמצאת בסכנה, על פניו נראה כי מרצ הושיטה את האצבע, הבינה לאיזה כיוון נושבת הרוח, לכוון של "רק לא ביבי" ודחפה את עצמה לשם. אך הגישה הזאת הפכה את מרצ למפלגה שאינה תלויה בעצמה, אלא בגוש שלה. אם יחליטו "להציל את הגוש" - יצילו את מרצ; אם לפיד יחליט לחוס עליה - ייתן לה לעבור; ואם יחליט לשאוב את קולותיה מצבה יחמיר עד כדי קריסה. לצערה מרצ לא הצליחה לשכנע את מצביעיה כי היא נגד נתניהו יותר מלפיד וגנץ שהבליטו זאת בקמפיין שלהם בכל פינה, והיא לא יכלה לשכנע את מצביעי השמאל כי היא תלחם נגד הדתיים יותר מליברמן או מיכאלי שהבליטו זאת כמה פעמים בקמפיין. ולכן היא נקטה בזעקות השבר שסייעו לה בשנים האחרונות אך כשלו הפעם. מרצ שגתה כאשר תמכה בחקירותיהם ותלונותיהם של ארגוני "בצלם", ו"שוברים-שתיקה" בבית הדין הבינלאומי בהאג ובתקוותיה לגייס את ממשלות אירופה ואת ממשל ביידן נגד ההסכמה הלאומית הרחבה בישראל. לאחר שנחלה כישלון צורב בתפיסותיה מול הפלשתינים לצד מדינות ערב האחרות, היא חתרה לכפות בלחץ חיצוני על הרוב המכריע בישראל מציאות ביטחונית ולאומית שכמעט כל היהודים שיצטרכו לחיות איתה רואים כמסכנת את עתידם.

אך לא יהיה הגון מצידנו אם לא נזכיר את תרומתה של מרצ לחלקים מהחברה הישראלית בתחומים שונים במהלך השנים. וכאן אביא את דבריה של יו"ר המפלגה לשעבר תמר זנדברג "ב-20 השנה האחרונות מרצ מצאה את עצמה בשולי האופוזיציה, מרצ השפיעה על סדר היום הישראלי במשך עשרות שנים, אולי יותר מכל מפלגה אחרת", טענה זנדברג, "מרצ פרצה דרך בנושא זכויות האדם והאזרח, בתחום זכויות הנשים והלהט"ב ובתחום השלום. אני רוצה להזכיר ששרי החינוך הטובים ביותר בתולדות ישראל הגיעו ממרצ, אני מזכירה את המשרד להגנת הסביבה שנמצא באתגר מאוד גדול ואנחנו שאפנו לקבלו, וגם שם היה לנו שר מצטיין, יוסי שריד, שהעלה את המשרד הזה על דרך המלך ואנחנו רוצים להמשיך בדרכו".

לסיכום, לצערנו, מי שהייתה מפלגה ציונית החרדה לדמותה הערכית של המדינה, איבדה את דרכה. מרצ סירבה להתמודד עם העובדה שאיבדה את אמונו של הציבור שוחר הפשרה בישראל, כשהמשיכה להטיף למהלכים חסרי אחריות ביטחונית וחסרי סיכויים מדיניים, גם אחרי מלחמת הטרור של "האינתיפאדה השנייה" בתמיכת החברה הפלשתינית וגם לאחר דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק מול ערפאת ב-2001 ואולמרט ב-2008. בלהיטותה לפצות על כישלונה בקרב הציבור הזה חברה, במישרין ובעקיפין, לגורמים החותרים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית ואיבדה את בסיס בוחריה. המסר של חלק מתומכי השמאל בישראל היה לפעול יחד כדי להתאחד, להתחדש או לחדול מלהתקיים. נטישת מצביעי השמאל את העבודה ומרצ עבור כחול לבן ויש עתיד במערכות הבחירות האחרונות היא סופו של תהליך ארוך של דעיכה שחלק צפו אותה והתריעו לגביה. בכירים לשעבר במחנה השמאל סבורים כי המפלגות סיימו את תפקידן ההיסטורי והגיעה השעה למסגרת חדשה, חלקם אף מציעים לשלב ברשימה זו נציגות ערבית מכובדת. אך לפי שעה נראה כי הן התקדמו יחד באותה מתכונת אל סבב בחירות נוסף, שהפיל את הגוש ופגע בהן קשות. ייתכן שיקומו מנהיגים חדשים -ישנים שיובילו את המחנה הזה לחיבור נוסף בעתיד, ימים יגידו.

על הכותב: ד"ר איתן לסרי מומחה לממשל ומנהל ציבורי, שימש כיועץ לראשי ממשלה. משמש כפרשן פוליטי אסטרטגי בתקשורת ומנכ"ל חברת אתגר.