עבור נערה ונער ממוצעים בישראל טיפולי יישור שיניים, היבחנות במבחן הפסיכומטרי לקראת לימודים אקדמיים, הגשת מועמדות למכינה קדם-צבאית וכל התהליכים הכרוכים באלו הם בסך-הכל פשוטים ונגישים. הדבר נכון גם לשאר העניינים שעל רצף החיים אף אם אינם נעשים בצורה קיבוצית בתוך מערכת החינוך. אמנם, ייתכן שיתקלו בצורך בתמיכה כלכלית או בסיוע טכני, אך עצם הידיעה למי פונים, כיצד ומתי, מה נדרש לכך ועמידה בתנאי הסף הם חלק ממכלול של ידע שרוכשים הישראלים "מהאוויר".
בישראל חיים כיום כ170,000 איש יוצאי העדה האתיופית. מתוכם, כ-80,000 ילידי אתיופיה, בני דור ההורים בדרך כלל. אמנם, הדור הצעיר ילידי הארץ התאקלם כאן במידה רבה. אך למרות זאת ולמרות שבדמיוננו קליטת העולים מאתיופיה "מאחורינו" עובדה היא שחלק ניכר מבני העדה הזו, בני הדור הצעיר, ממשיכים לחוש את התהום הפעורה שבינם ובין ישראלי ממוצע.
לאחר חמש שנות התאקלמות במרכז הקליטה לעולי אתיופיה שבמבשרת ציון, משפחתה של אחת מחניכותיי הגיעה ליעד הנכסף: עזיבת מרכז הקליטה ומעבר לדירה בשכונה רגילה, בעיר. קשה לשכוח את ההתרגשות הגדולה שהייתה באוויר כאשר כל הציוד של בני המשפחה הועמס למשאית. התרגשות שהמשיכה לרחף בלב כולם לאורך כל הנסיעה הארוכה לבית החדש (נסיעה שנעשתה כמובן באמצעות התחבורה הציבורית) והגיעה לשיאה עם הכניסה לבית החדש. כעבור כמה ימי התאקלמות, ההתרגשות הוחלפה בבהלה. המשפחה גילתה איך ביום בהיר אחד נעלם מרכז הקליטה ואיתו נעלמה כל מעטפת התמיכה שהיו רגילים להיות חבוקים בזרועותיה. המערכת הזו כאילו נטשה אותם לבדם.
ממש כמו ילד שמתחיל כיתה א', שמחכה, מצפה ומתכונן לקראת היום הגדול, קונה ילקוט, ספרי לימוד ומחברות. מגיע היום הראשון ללימודים, הוריו מלווים אותו ומתרגשים עימו, ואז מגיע הרגע בו הוריו עוזבים אותו והוא נשאר לבדו בכיתה. הרגע שמבחינתו דומיין כשיא, מתמלא במהירות בתחושות של נטישה וחרדה עם הנחיתה לתוך המציאות שלא היה מוכן לה. נעזוב לרגע את הילד הזה, הוא ודאי יגלה במהירות שהוא מוקף במורה אוהבת ובחברים קרובים, כי המשפחה שלנו, שחיכתה לרגע הזה של המעבר לשכונה בכיליון עינים לא תגלה סביבה איש.
הדילוג שממרכזי הקליטה למגורים בשכונה הוא קפיצת כיתה שאיש לא מכין לקראתה. והקפיצה הזו מביאה להתרסקות. מסיטואציה שבה הוענקו לעולים ליווי של סומכות, מערך תמיכה של בנות שירות, עובדות סוציאליות ומתנדבים שונים, מגיעים העולים לעולם בו מצופה מהם להתמודד לבד ובכל עניין. בפועל, המשפחה עוברת טלטלה גדולה של מפגש עם מציאות בלתי מוכרת. ואחת התוצאות המיידיות הוא שיבוש כל המערך הפנים משפחתי.
ערב אחד קיבלתי טלפון מהחניכה שלי. "שולה, את שומעת? האמת שהרבה זמן התלבטתי אם לשתף אותך אבל אני חושבת שאבא שלי לא עושה טוב לאמא. אימא רוצה להתגרש". ילדה בכיתה י' צריכה למצוא פתרון להורים שלה, שהם בעצמם אינם דוברי עברית, ולהבין עבורם מה נדרש בשביל ללכת לקראת הליך הגירושים. תהליך החיפוש אחר דמות מתאימה שתדע להכווין ולעזור היה ארוך ומפרך. אבל על הכל האפילה התחושה הבסיסית שלי שזה לא הוגן. לא הוגן שילדה בכיתה י' צריכה להיות חלק מהליך הגירושיןם של הוריה, שהיא צריכה לקבוע להם פגישות בעירייה, לטלפן לעורכי דין, לעובדים סוציאליים, והכי גרוע, לשבת איתם בפגישות ולהיות המתורגמנית של השיח הלא נעים הזה. זהו מקרה קיצוני, אבל הנטל על הילדים בכל המשפחות הללו הוא עצום. הם מתווכים להורים את ניהול חשבון הבנק, את הוראות הרופא וכל משימה פשוטה ככל שתהיה.
נוסף על קשיי השפה שמובילים לבעיות רבות ולקושי בהתנהלות במרחב הציבורי, קיימת בישראל קבוצה לא קטנה של עולים מאתיופיה אשר לא מצליחים להתנהל נכון כלכלית או שאינם מצליחים להתקבל למשרות "מכניסות", ועל כן חיות בצמצום. צמצום זה בא לרוב על חשבון מתן הזדמנויות לילדים. למשל, למשפחה כזאת ודאי לא יהיה קל להחליט להעניק לילד שלהם טיפול שיניים מקצועי, או אפילו לשלם בשבילו על קורס פסיכומטרי מושקע. כאשר אפילו הילדים הללו, שגדלים לתוך כור ההיתוך הישראלי, אינם מקבלים אותן הזדמנויות כמו ילידי הארץ, אנחנו שותפים לכך שמעגל העוני אינו מצליח להיפרץ, וכל זה גם מעיד על כך שנכשלנו במדיניות הקליטה שלנו.
