"ארץ שיושביה היא אוכלת"

מכונות ההפחדה, שופרות התעמולה, מכתזיו"ת משפריצות האימה, תותחי הרעם של לובשי הגלימות, פלוגות הסער בתקשורת, מחלקות הזעם בכיכרות, מומחי הפשקווילים למיניהם, לסוגיהם, לתפקידיהם, למנהלים קרב מאסף מדומה, מתוזמן, תחת הכותרת האלמותית, "הקרב על הדמוקרטיה".

הקו האדום נחצה בכל יום והופך לקו הגמיש. תרועות המלחמה וקריאות השבר על חורבן היקום מחווירות אל מול קריאות הנהי והבכי העולים מבין רואה השחורות. סוסי הזעם ופילי ההרס דוהרים, רומסים ודורסים בדרכם כל מכנה משותף שעוד נותר, פורמים חיבורים, זורעים אימה וקוצרים איבה.

לאחד השיאים לטירוף המערכות בו אנו נמצאים נחשפתי בסתם יום של חול, בו המדינה עדיין עמדה על תילה ואזרחיה טרם שלחו יד איש באחיו. מעשה שהיה כך היה, ביום ראשון, בתום תפילת שחרית נכנסתי לרכבי. הרדיו היה על תחנה רשת ב', המגיש אריה גולן אפשר מונולוג נוסף של מי שרואה ברפורמה המשפטית "מהפכה משפטית של ממשלה עבריינית ומושחתת". שמעתי את סוף המונולוג ואז הושמע שיר ימי הזיכרון, השיר שכתב המשורר נתן יונתן לזכר בנו האהוב, חלל צה"ל, ליאור, והלחן המרגש של סשה ארגוב.

"אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת
וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת
לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ
וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת".

קולה העמוק והמרטיט של הזמרת חווה אלברשטיין מילא את חלל הרכב בעוצמתו. ליבי פרפר, האם חלילה נחת אסון על עם ישראל? האם הלך לבית עולמו אחד מאבות האומה או מאימהות האומה? מה גודל הטרגדיה ובשורת האיוב שנחתה עלינו בבוקר זה, בוקר של שבט ולא של אייר, סתם בוקר נעים עם קרני השמש המלטפות.

לא ידעתי נפשי, חניתי בשולי הדרך, הסדרתי נשימתי, ובעוד חווה אלברשטיין שרה עברתי במהירות על הכותרות הראשיות באתרים השונים, תר בבהילות אחר בשורת האיוב המתכתבת עם השיר, ואז יצאנו לפרסומות טרם חדשות השעה שמונה.

שום אישיות לאומית לא הלכה לבית עולמה, שום אסון חלילה לא התרגש על ראשו של עם ישראל, המשכתי בנסיעתי, תוהה עד לאן מבקשים הסיקריקים הבריונים להוביל את עם ישראל. מפזרי תרעלת הפחד ומפיצי תרחישי האימה, יוצרים מצג שווא בציבוריות הישראלית באופן שיטתי המוכיח את יעילותו, דיבורי הבל חמורים של איומים במלחמת אחים, מרי אזרחי, סירוב פקודה. המדרון החלקלק הרבה יותר מסוכן ממה שנדמה.

די לראות את ההתנפלות הנבזית, הבריונית של "הדמוקרטים הנאורים" בעיני עצמם על כבוד השופט עודד מודריק, הסבור, שומו שמיים, שהרפורמה נדרשת. די לקרוא את בליל הגיגי ההבל ועזות המצח של שופטת בדימוס התוקפת את השופט שלא הסכים לצופף שורות וסירב לשחות עם הזרם הגלימתי.

מבהיל לשמוע את חלק משופטי העליון בעבר המתגלים כפוליטיקאים לא מוכשרים במיוחד, מטריד לגלות כי הנשיאה אסתר חיות בוחרת להיפגש עם אחת ממובילות המחאה כדי להבין שהסחי והמיאוס עולים על גדותיהם, עצוב לשמוע את שופרות המערכת המשפטית המתחזים לעיתונאים מדבררים דפי מסרים.

מחריד לראות את מהלכי האימים על מי שלא חושב כמותם, מדכא לשמוע אנשים בהם בעלי דרגות, בעלי תארים, בעלי השפעה המצטטים סיסמאות נבובות, ריקות אשר מאחוריהן אין כלום ואפילו שום דבר. מעליב לשמוע בעלי משרות רמות בעבר המתבטאים כאחרוני ה... אנשים שלא מוסר, לא צדק, לא יושרה הם חלק מחייהם.

מזעזע לחשוב שליועצת המשפטית לממשלה, אשר התעוררה לאחר שנה וחצי של שנת יופי, לקח כל כך הרבה זמן להכחיש את הידיעה שפרסם אחד מכתבי החצר שלה, על כוונתה להכריז נבצרות על ראש הממשלה הנבחר. לסדום היינו לעמורה דמינו.

ההנהגה הישראלית, בעבר ובהווה, מערכת המשפט, התקשורת הישראלית חייבת לקבל אחריות על התהליכים החמורים המתרחשים בחברה הישראלית. כל שיר זיכרון כמו השיר "ארץ" המתנגן לאחר קביעה חד-משמעית של מרואיין, נביא בעיני עצמו המתאר את חורבנה של מדינת היהודים, כל הנהון או שתיקה של מגיש אחרי פיזור תרסיס התבהלה, הוא עוד סדק במכנה המשותף השביר ממילא.

במדינת ישראל ישנה דמוקרטיה איתנה, אמיצה, אחראית. העם בחר במנהיגיו ברוב מובהק, העם בחר בשינוי, במימוש הבטחות הבחירות, העם בחר בדמוקרטיה לא סלקטיבית, בדמוקרטיה אמיתית. צאו למחות על גשרים, בכיכרות, בצמתים, ברחובה של עיר, הניפו כל דגל, גנו את הממשלה, חלקו על דרכה, הוקיעו את ראשיה, זאת הדמוקרטיה הישראלית, חרות, שוויון, צדק, חופש הביטוי, כבוד האדם.