המאבק הנוכחי לובש צורה של שסע אידאולוגי לאומי בשלושה תחומים במיוחד: א. מעמדו של בית המשפט בדמוקרטיה ליברלית נורמטיבית מול מעמדם של הריבון והכנסת ועיגון נורמות אלה בחקיקה מחייבת-כל (חוקה?!). ב. מדיניות ישראל בהחלת הריבונות על איו"ש כמפתח לעיצובה וביסוסה במזרח תיכון משתנה - ממדי הריבונות והזהות הלאומית. ג. שילובם של ערביי ישראל כאזרחים בישראל - התניות וכללי-משחק. בשאלות-יסוד אלה הימין על כל גווניו הוא הצד האחד של המטבע והשמאל הוא הוא האנטי-תיזה והגייס החמישי של הכוחות החיצוניים החותרים "לשעבד בפועל" את ישראל לנורמות הפוסט-מודרניות של המערב המתנוון והאגואיסטי.
1 כאשר אזור גיאופוליטי נמצא בתנועה בשל שינויים ותהפוכות גיאו-אסטרטגיים, אין ספק שתמונת המצב שתתקיים בו כעבור עשר או עשרים שנה, תהיה שונה מהותית מזו של היום.
2 עם כל הניסיון והחוכמה המדינית שצברנו ב-75 שנות עצמאות, איננו יודעים לחזותה לאשורה. במציאות של אי-וודאות, הדרך הנכונה היא לחזק ולהגמיש את היכולות ולהכינם גם לאתגרים בלתי צפויים. ההתבוננות המקרוסקופית היא באזור ובמאפייניו "הטרומיים", אולם לפחות חייבת עין אחת לראות את המציאות העולמית שגם היא נמצאת עתה בתנועת שינוי עמוקה ומהירה ולשלב השלכות אפשריות שלה באתגרים הישירים שלנו.
מול השינויים האזוריים והעולמיים, חייבת ישראל לייצב את עצמה מבית. חשוב מאוד שבמצב נזיל והפכפך עומד בראש המדינה אדם מנוסה כנתניהו. יש לאמץ גישה שחובה לקדם אינטרסים ישראלים מרכזיים במהירות ובנחישות, על כי שעת הכושר עלולה להיות קצרה מהצפוי. מי שמופקד על כך היא הממשלה הנבחרת הנוכחית. עליה להיות קשוחה ונחרצת וכשנחוץ גם ליטול סיכונים מחושבים.
על ממשלת ישראל לחתור ללא פשרות לשתי מטרות: א. מבית: ייצוב הממשל, ביסוס המשילות ודיכוי האלימות על סוגיה השונים ברחובות ישראל - (על-פי חוק אך ללא כבלים משפטיים חסרי-שחר). ב. מבחינת הבט"ל: הערכות מהירה לשינוי סדרי הביטחון ומצב הביטחון לאורך כל הגבולות, לרבות איו"ש ומול מדינות המעגל השני. עלינו להיזהר במיוחד מ"שילוב ידיים" בין אירן לטורקיה (בהשראה אמריקנית עוד מבית מדרשו של אובמה). שימונף (בהסכם משולש או בדרך אחרת) להמשך שליטה / השפעה מעצמתית אמריקנית מרחוק על האזור, באמצעות שתי מעצמות אזוריות החותרות להגמוניה מרחבית.
ביזבוז הזמן של ממשלת בנט-לפיד בקידום "הסכמי אברהם" הינו חמור מאוד. העיתוי שבחר לו ה"שמאל" הישראלי חסר האחריות לניהול המאבק נגד הדמוקרטיה והמשילות בישראל הינו הרפתקני וחמור לא פחות. לממשלה אין חופש פעולה להתנהל מול ציבור קפריזי ונטול אחריות זה, שהורעל ע"י אידאות נכלוליות והוא שב ומדקלם אותן בחוסר הבנה וקלות ראש מדהימים.
החלטת בית המשפט בעניין דרעי איננה משפטית אלא פוליטית. יעדה בדיוק כמו במשפט נתניהו הוא החלפת השלטון באמצעות מערכת המשפט - שערורייה דמוקרטית מהמעלה הראשונה, שמצדיקה ועדת חקירה ממלכתית - עכשיו! הבעיה איננה דרעי והאמת חשובה כרגע פחות. הכוונה הייתה לחולל משבר ממשלתי שיביא לנפילת הממשלה. האיום בהוצאת נתניהו לנבצרות שייך גם הוא לארסנל נכלולי זה. תפקוד זה הוא בעל אופי פעולה של אויב ולא של יריב פוליטי.
מלבד מערכה פוליטית ישירה, מנהלת האופוזיציה מערכה לרתימת יהדות ארה"ב והשלטון הדמוקרטי להפעלת לחץ על הממשלה ולשיבוש מהלכיה - במיוחד בתחום המדיני ובאלה הקשורים במוסד הרפאים המכונה הרשות הפלשתינית. רשות זו אינה מסייעת לצה"ל כפי שהיא מסייעת ל"שמאל" הישראלי בטרפוד כל ניסיון להשתחרר מהסכמי הזדון של אוסלו. זהו גם יסוד החיזור המוזר אחר המלך עבדאללה מירדן. עד כה סייעה חבלה זו להרתיע את נתניהו מהעזה בקידום הפתרון המדיני והמעשי של החלת החוק הישראלי באיו"ש. תחת לחצים אלה חובה לשים לב למהלכיו של נתניהו פן נדחק עם חלוף הזמן לפינות שאליהן מכוונים אותנו המערכת המשפטית, התקשורת אך בעיקר האמריקנים.
סיפור דרעי הוא קו פרשת מים, שבעקבותיו על הממשלה לנקוט במהלכים משמעותיים עד כדי משבר ממלכתי שיבהיר שאין עוד מקום לסחטנות. לא מן הנמנע שחלק ממשבר כזה יהיה ניסיון להוציא את רה"מ לנבצרות תוך ניצול מעמדו המשפטי. חובה על ה"ימין" להתייצב מול ניסיון כזה ולדחותו על הסף - גם ע"י סירוב מפורש לנבצרות. בכדי למנוע זאת יש לשקול חקיקה מהירה שתדרוש הגדרה והנמקה מפורשות לכל פסיקה הדורשת נבצרות של בעל תפקיד ציבורי בכיר נבחר.
על ה"ימין" הישראלי להתעלם מדרכו חסרת האחריות של ה"שמאל", לגלות בגרות ועוצמה שלטונית ולהמשיך בנחישות ברפורמת לוין, תוך שילוב האופוזיציה - אם תחפוץ בכך; לא לעצור. אם תבחר האופוזיציה להמשיך בהפגנות - יבושם לה. כל עוד אין מגיעים לאנרכיה לנהוג בריסון, אם נגיע לאנרכיה לנהוג בקשיחות רבה.
אנשים וגורמים ב"ימין" קוראים לצאת להפגנות נגדיות מול האופוזיציה ובנוכחות גדולה אף יותר. מציע ל"ימין" לא להיסחף להפגנות המוניות ולא לארגן מפגני-כוח נגדיים ברחובות. זו איננה עת להצגות פופוליסטיות ומי שניצח בבחירות אינו זקוק לעזרים ולמצגי-שווא ולא לעימותים בעלמא (הניחו לנזקים ולהפרעות לציבור להיות כולם על חשבון האופוזיציה). ניהול המדינה מהרחוב במהותו הוא אירוע אנטי-דמוקרטי שמבקש לחבל בהכרעת העם בבחירות. דמוקרטיה שגלשה לשלטון הרחוב הפכה כמעט תמיד לדיקטטורה או אנרכיה, ודיקטטורה משפטנית כבר יש לנו.
ה"ימין" מופקד כיום על עשייה מדינית, כלכלית, חברתית וביטחונית ולא על מופעי אגו המוניים.
3 על כן, יש לקדם כל מה שהובטח לציבור ערב הבחירות וערב הקמת הממשלה ללא דיחוי.
