על הקונספציה ועל המשפט

המשפט מברר את האמת, זו מלאכתו העליונה של האדם - לרדוף את הצדק. כדי כך, עד שמשה מסביר שהעם הבא אליו להתדיין בעניינים פעוטים, בא למעשה "לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים"! אבל ביה"ד בהאג לא דורש אמת אלא את ראשה של ישראל. הוא מדגים את דברי הנביא "וַיְקַו (קיווה) לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח (שחיתות ונגעים), לִצְדָקָה (הוא קיווה לצדק) וְהִנֵּה צְעָקָה (של העשוקים)". היהודים משבשים את הסדר העולמי שהורגלנו בו עד לא מכבר במונחים היסטוריים: הם מסרבים לקבל את תפקיד הקורבן שהועידו להם. חמור מזה: הם נלחמים באויביהם ומלמדים את העולם שיעור בהלכות ביעור הרע מן העולם. זה בלתי נסלח.

פסק הדין של אנשי המִשׂפח נקבע בראשית המלחמה, שעה שהתובע המייסד של ביה"ד הזה, לואיס מורנו אוקמפו, צייץ כי "ישראל מתכננת להרוג אלפים ולסיים את שלטון חמאס", הגדיר את פעולות צה"ל "פוגרום" וקבע שהרעבה והרג אזרחים כתשובה לחמאס מהווים "תשובה פלילית" על סך ההליכים המשפטיים שינבעו מכך (ותודה ל"אדם גולד" על הפרטים).

אנחנו עם עולם, אויבינו באים וחולפים ואילו אנו נשארים ומתקדמים. יש לנו ייעוד מוסרי בעולם. הציוויליזציה המערבית והעולם החופשי, למעשה האנושות כולה, מאוימים על-ידי כוחות גדולים המבקשים לשעבד אותם בשמה של אמונת מוות. העיוורון כה גדול, עד שמדינות דמוקרטיות שלחו השבוע תנחומים לאירן על מותו של התליין מטהרן, שדחף למוות עשרות אלפים מבני עמו. האו"ם הוריד את דגלו לחצי התורן, אות אבל על מותו של האיש שהקדיש את חייו למלחמה לא רק בישראל אלא במערב כולו.

מיד בהמשך ביקורתו של הנביא ישעיהו על המשפט שהפך למשׂפח, הוא הגדיר בצורה מדויקת את מה שראו עינינו: "מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד, וְצִדְקַת צַדִּיקִים (הטענה הצודקת של הצדיקים) יָסִירוּ מִמֶּנּוּ (מהרשע)". השוחד גדול, אפשר לעשות עסקים גדולים עם ציר הרשע, אפילו במימון אוניברסיטאות העלית של המערב. אבל שוחד אינו רק כסף אלא גם דעות קבועות ושיפוט מוקדם. נוהגים לומר על אדם עם דעה מוקדמת (פרה-דיספוזיציה): "הוא משוחד". האנטישמיות מזינה את השוחד הרעיוני עד שהיא מסמאת עיני רבים במערב מלראות שלא ישראל עומדת מול הרֶשע אלא הם עצמם נמצאים בסכנה גדולה יותר.

מאז ה-7 באוקטובר, עסק השיח הציבורי באחריות האחראים, הדרג המדיני והדרג הצבאי. לא שמענו כמעט דבר על אחריות הדרג המשפטי. במשך שנים פעל בית המשפט בשמם של לוחמי זכויות האדם, להגביל את צעדיו של צה"ל במלחמתו בטרור. השופט אהרן ברק נימק זאת בטענה שדמוקרטיה נאלצת לעתים להילחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. הרעיון יפה, ובאמת לא כל מה שעושים אויבינו, מותר לנו לעשות. השאלה, היכן עובר הגבול. כאן הדברים היו תלויים לא בחוק - כלומר בהסכמת האזרחים לאופן שבו מדינתם פועלת - אלא בהשקפת עולמם של השופטים. לאורה הם הקשיחו את הוראות הפתיחה באש, מנעו שיטות פעולה מוכחות של צה"ל, ובלמו ניסיונות אפקטיביים להגן על הגדר עם עזה. ההפגנות הללו על הגדר נועדו לאסוף מודיעין ולהרגיל את צה"ל להתקרבות "לא אלימה" של המחבלים אליו. התקיימו בנו דברי חז"ל בדבר המרחם על אכזרים, שבסופו של חשבון יתאכזר לרחמנים.

גם היומרה של אנשי המשפט לפסוק בלעדית בסוגיות פילוסופיות ובשאלות מוסר ולדלג על הדיון הציבורי ומסקנותיו קשורה למחדל. כי הנה, בשעת המבחן המשפטית מול אומות העולם, לא עמדו לנו צדקותיו של ביהמ"ש והגבלותיו. העולם לא התרשם ממערכת הצדק הישראלית וגם לא מהסיוע ההומניטרי חסר התקדים שסיפקנו לאויבינו תוך כדי המלחמה. נכון, ישנם דברים שאנחנו עושים מבחירה מוסרית; קיים פער בלתי ניתן לגישור בין מפלצות החמאס לחיילי צה"ל. עם זאת, נוכחנו לדעת, שחלק מהמגבלות היה מוגזם ולמעשה האריך את המלחמה וגבה מחירים גבוהים בחיי אדם שלא לצורך.

מושגי הערך הללו נבעו מהשקפת העולם האינדיבידואלית של שופטים מסוימים, שהחילו על כולנו את אמות המידה המוסריות שלהם. באופן מרתק ובעייתי, המושגים הללו עזרו לבנות במשך שנים את הקונספציה שהתנפצה על ראשנו ב-7 באוקטובר. את פירותיה המשפטיים של הקונספציה קצרנו השבוע בביה"ד בהאג. לא מאוחר מלתקן. מלכתחילה, ישראל לא הייתה אמורה לשתף פעולה עם צביעות, המבטאת מוסר מעוות שהיה מגביל אף את בעלות הברית במלחמתן בגרמניה הנאצית. אפשר היה לפעול מאחורי הקלעים באמצעות מדינות חברות, אבל לא ליטול חלק בפארסה. עמדתנו צריכה להיות עקרונית: ישראל אינה מצטדקת לגבי פעולותיה להגנה על קיומה.

במאמרו של ישעיהו ברלין, "שני סוגי חרות" (1958), הזהיר הפילוסוף היהודי-בריטי מהסכנה שבהזנחת רעיונות טוטליטאריים דווקא בידי אלה שהוכשרו לחשוב בביקורתיות על רעיונות. הוא לא הספיק לראות את כיבוש אוניברסיטאות העלית בידי תומכי הגרסה העכשווית לנאציזם, תוך תמיכה פומבית או שבשתיקה של חלק מהפרופסורים. ברלין כמו חזה את ימינו: כשמזניחים את הביקורת על דוקטרינות חברתיות ופוליטיות קנאיות בשמה של תקינות פוליטית - וחמור מזה, הופכים את המערב, וישראל בראשו, למקור הרע העולמי - הרעיונות הללו רוכשים "תנופה בלתי מבוקרת וכוח שאין לעמוד בפניו על המוני אנשים העלולים להיות אלימים" באופן שימנע מהם מלהפעיל שיפוט רציונלי.

ברלין הזכיר את אזהרתו של המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה באמצע במאה ה-19 בפנייתו לצרפתים, שלא לזלזל בכוחם של רעיונות: "מושגים פילוסופיים שטופחו בדומיית (או: בשלוות) מחקרו של פרופסור, עלולים להרוס ציוויליזציה". היינה התכוון לספרו של עמנואל קאנט "ביקורת התבונה הטהורה", ששימש "כחרב שבעזרתה נערף הדאיזם האירופי (סוג של דת אוניברסלית המבוססת על התבונה)", הוא התייחס לעבודתו המוסרית חברתית של ז'אן ז'ק רוסו כ"נשק מוכתם בדם" שבעזרתו החריב רובספייר את המשטר הישן במהפכה הצרפתית. באופן מצמרר, היינה התנבא כי אמונתם הרומנטית של הפילוסופים הגרמנים יוהאן פיכטה ופרידריך שלינג "תופנה יום אחד, בהשפעה נוראה, על-ידי חסידיהם הגרמנים הקנאים, נגד התרבות הליברלית של המערב".

לנוכח העובדות ההיסטוריות הללו, תהה ברלין, אם אכן פרופסורים (או משפטנים, לצורך העניין) יכולים ליצור כוח כה קטלני, "האם לא יכול להיות שרק פרופסורים או הוגים אחרים (ולא ממשלות או ועדות קונגרס) יכולים לפרוק אותם מנשקם?" אכן, היכן קולם של דורשי האמת בדורנו, אינטלקטואלים המבינים את הסכנה הקיומית שבפניה ניצב המערב, שרואים נכוחה את מקומה של ישראל הנלחמת לא על חייה בלבד, אלא על שרידותו של העולם החופשי כולו? היכן האינטלקטואלים, אנשי האקדמיה והמשפטנים, שיציבו מראה הפוכה מול צביעות העולם ומערכת המשפט הבינלאומית?