ממרום הצמרת

רבות נכתב על ד"ר צבי צמרת ז"ל בשבוע שחלף מאז מותו, שהמם את כל ידידיו ותלמידיו ברחבי הארץ. באישיותו גילם את כל היפה והטוב בנוף האנושי בארצנו, את אהבת האדם, את הציונות ההומנית, את הדבקות במורשתנו ההיסטורית, והיה דמות מאחדת, מפשרת. הוא לא היסס לבקר את מי שצריך לבקר ולשבח את מי שצריך לשבח. אולי החליף מפלגות, אבל תמיד שלל את הקיצוניות מימין או משמאל.

בפעם האחרונה נפגשתי עימו בדירתו במודיעין, ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת העשרים-וחמש. ממרפסת הבית הסביר לי בסיפוק רב: אתה מבין למה אנו נקרא רחובנו מגדל המנורה? הבט ימינה ושמאלה, השכונה בנויה בצורת מנורה, ואנחנו בבסיסה... בסלון הדירה עמוסת מדפי ספרים מכל עבר, מכל התחומים, רבים מהם עם הקדשות, היה גאה במיוחד על קשריו עם שניים: הסופר אהרן אפלפלד ופרופ' אליעזר שביד. ביכה את לכתם גם במאמרי הספד שפירסם ברבעון "האומה" שבעריכתי. הוביל אותי לחדר עבודתו הגדוש בתיקים ובערמות של ניירות ומסמכים, וכן בתעודות הוקרה מכל תחנות חייו, הציג לי את מחקרו על לח"י.

צביקה לא הסתיר דאגתו ממגמות ההקצנה בחברה, ממהלכי הפוסט-ציונות שפשו בחלקים נרחבים בשמאל שלנו, ומן הממשלה המוזרה שהובילה את המדינה עד 1 בנובמבר. איך זה אדם כמו נפתלי בנט, שהתמיכה בו עד אז הסתכמה בששה מנדטים בלבד, מעז ליטול את מושכות הממשלה ולעמוד בראשה? - שאל - ואיך זה שהמפלגה הגדולה בהרבה מכל אלה שמשתרכות אחריה, נשלחת לאופוזיציה? זה נראה לו בלתי דמוקרטי בעליל. ואז הפתיע אותי כשלחש באוזני: "בבחירות הקרובות בכוונתי להצביע לליכוד".

הוא לא היה איש פוליטי, אבל מעורה היטב בחיי המדינה, ובמיוחד במערכות החינוך וההתנדבות שלה. חשוב היה לו לחזק את הרוח הלאומית-ליברלית, התרבות היהודית, צדקת הדרך הציונית ואת הפריפריה. לליכוד הצביע כמעין ברירת מחדל. עם זאת, האיש שחיפש את המאחד, שניסה לקרב בין רחוקים, שכאב את דלות הרוח, לא היה מקבל לדעתי את תכתיביה המהירים של הממשלה, ולא את השיח הפלגני. כמי שכיכב בתוכניות רדיו כמו "שבת עולמית" של חברנו יצחק נוי ז"ל, היה בעל קול ייחודי-ידעני בתוכניות תרבות ומורשת, בוודאי לא היה מקבל את הכוונה, שבינתיים התבדתה, לסגור את תאגיד השידור.

צביקה צמרת סלד מאוד מהפגנות בלפור, היה מודאג עוד יותר מן הקולות הקשים העולים כיום בהפגנות האופוזיציה, את האיומים הנוראים - במלחמת אחים, בירידה מן הארץ, בנטילת נשק ביד, בכיבוי אורות המדינה. השנאה הגואה לבנימין נתניהו הכעיסה אותו. הוא לא היה מקבל את התווית שמנסים להדביק לשלטון החדש, "דיקטטורה" כביכול, ולא את אמירתו של דוד גרוסמן על "הזמן השחור". יש מה לבקר, היה בוודאי אומר, אבל אי-אפשר שלא לקבל את ההכרעה הדמוקרטית. האם לא היה מתפלץ, למשל, מאמירת ההבל של פניה עוז-זלצברגר: "מה הטעם בעליית מיפלס הכנרת אם המים ישקו דיקטטורה?"...

בלבי אני מהרהר: האם לא חילופי הדברים הקשים בין המחנות, שעלולים לגלוש למעשים מסוכנים, שברו את לבו החלש? הן צביקה בילה לא מעט בשנה-שנתיים האחרונות לחייו בבתי-חולים, חוזר הביתה חלוש אך מלא אופטימיות שעכשיו "הבעיה הבריאותית מאחורי". צמא לאורחים ולחברים, ביתו הוסיף להיות אבן שואבת לאנשים קרובים ללבו, אנשי רוח, שוחרי מסורת, כמהים לשיח תרבותי, מבקשים להשכין רוח טובה בציבוריות הישראלית.

בביתו השלים ד"ר צבי צמרת את כתיבת ספרו האוטוביוגרפי, שיופיע בקרוב. מלא סיפוק היה על הקובץ החמישי בקבצי העשורים של קורות המדינה, בעריכתו, מפעל שהחל בו בהיותו מנכ"ל יד יצחק בן צבי. לדאבונו, לכרך זה השנים 1998-1988, לא נתן יד בן צבי יד. צביקה נאלץ להוציאו בבית הוצאה אחר. הוא שיזם את המאמר שכתבתי לספר על ראש הממשלה יצחק שמיר. הייתה לו הערה אחת: נתת בהרחבת יתר את גירסת שמעון פרס על "הסכם לונדון"... צביקה לא חיבבו יתר על המידה. סיפר לי כי כשחזר משליחות של "נתיב" ברוסיה, דיווח לשני ראשי ממשלת האחדות הלאומית. "פרס מיד שאל: איך האוכל שם? איך הוודקה? - ואילו שמיר שאל: מה מצב היהודים? מה מצב רוחם?"

טו בשבט עצוב להמוני חבריו של צביקה ז"ל. חג שאהב במיוחד - ראש השנה לאילנות ולהתערות האומה בארץ-ישראל. אדמת מודיעין ספוגת הגשמים קלטה אליה למנוחת עולמים איש רב השראה, עתיר הישגים חינוכיים, אשר הותיר לכולנו צוואה בלתי כתובה: שימרו על הבית הלאומי, על האחדות הפנימית.