מתוך כבוד והערכה, שאני רוחש לספר הספרים של העם היהודי, אני מביע ברשימה זו את כאבי לנוכח החלטה של משה, אדון הנביאים, כפי שבאה לידי ביטוי בספר שמות פרק ל"ב פסוקים כ"ז כ"ח. נקודת המוצא שלי, שאין לקטול את חייו של מי שמעד בשיקול דעת, וייחס לעגל הזהב את הכוח האלוקי, שהוציאו מחרפת חיי העבדות בארץ מצרים. ההוראה לקטול את חיי מי שמעד בעשיית עגל הזהב היא פגיעה בערך העליון של קדושת החיים. מצער אותי, שבספר היקר לי ישנה הוראה לקטול את חייו של אדם, ששגה במתן כבוד אלוקי לפסל בדמות עגל.
אני כואב את התפתות של עמי, עם ישראל, בעת משבר קשה במדבר, בדרך הנדודים הקשים מחיי עבדות לקראת חיי חרות הנכספת בארץ כנען, באקט של פריקת נזמי הזהב מאזני הנשים ויביאום אל אהרון הכהן, שעשה להם עגל מסכה, עליו נאמר - "אֵלֶה אְלוֹהֶיך אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם, פסוק ד'). לתופעה הכאובה הזו של ראיית עגל זהב כמושיע העם הצטרף מעמד מחפיר נוסף, שהתבטא בהעלאת עולות "וַיֵּשֵׁב הָעָם לֶאֱכוֹל, וְשָׁתו וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק" (שם, פסוק ו').
כואבת לי תגובת משה, העומֵד בשער המחנה ואומר: "מִי לַיהֹוָה אֵלַי". מסתבר על-פי פסוק כ"ו, שהתאספו "כל-בני לוי"... כפי שציינתי בפתח המאמר, אינני מוכן להשלים עם ההוראה, שפירושה לקטול את חיי מי שמעד - "שִימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרִיבוֹ" ולאחר מכן ניתנת ההוראה, שאני רואה בה הוראה מצמררת באכזריותה ובאי אנושיותה - "וְהָרְגוּ אִישׁ-אֶת-אַחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרוֹבוֹ". קשה לי לקבל את המעמד האכזרי, שאיש הורג את אחיו ללא רחם, כי ברגע של חולשה, ברגע של משבר סגד לעגל הזהב ובו ראה מחלצו של עם ישראל מעבדות.
אינני מוכן לקבל אקט חינוכי הלובש ממדים מדממים. יש להיאבק על נשמתו של מי שחטא. יש להיאבק על ליבו, אך אין הצדקה לקטול את חייו של אדם שמעד בפריקת נזמי זהב ועשיית עגל זהב, כמו שאין הצדקה בהוראה בפרשה שלנו להמית את מי שמעד בשמירת חוקי השבת (שם, פרק ל"א, פסוק י"ד).
