ירושלים - עיר שאין עושין בה גנות ופרדסאות

בזמננו 'איכות הסביבה' ו'איכות החיים' נתפסים כמושגים מודרניים, שחדרו לתודעה הציבורית רק לאחרונה. עלייתן לכותרות במהלך הזמן נבעה מבעיות אקולוגיות שאיימו ומאיימות על שלומו של הפרט ובריאותו. גם בתרבויות העתיקות הייתה התייחסות לנושאים כבדי משקל אלו.

ניתן לומר שהיהדות התחבטה בבעיות אלו מהתקופה הקדומה עד לימינו אנו. בכדי לשמור על 'איכות חיים וסביבה' נחקקו חוקים שבהם חלו איסורים של פגיעה ברשות הרבים וברשות היחיד. כבר בתורה, בספר שמות אנו מוצאים התייחסות לנזקים פשוטים של אדם כלפי חברו ובעקיפין גם התייחסות לנזק סביבתי. כך מופיע: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור..." (שמות כ"א, ל"ג) שעניינו פתיחת בור ברשות הרבים. ורש"י על אתר "ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב".

כמו-כן מפסוק נוסף - "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה..." (שמות כ"ב, ה'), משתמע מדינים אלו שכריית בורות ברשות הרבים מחייבת זהירות מיוחדת, וכן בקוצים ברשות הרבים טמון חשש לנזקים אפשריים.

האחריות העיקרית בכגון אלה מוטלת על היחיד, והוא החייב לנקוט בכל מאמץ אפשרי למניעת נזקים שמקורם בו או ברכושו. היחס שלנו לסביבה מחייב אותנו לשמור עליה, שזהו צו מפורש שמעניק לאדם משמעות לחייו. ואין לך מדרש אגדה שמתאים לתובנה זו המופיע בקהלת רבה: "בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי - שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (ז', י"ג).

מכאן הנך למד כמה חשובה שמירת הטבע וההימנעות מהרס סביבתי. וכתוצאה מכך תקנו חז"ל תקנות לשמירת איכות החיים והסביבה. כדי להנחיל את אהבת העם ליופייה של ירושלים עיר הקודש והמקדש, השרישו חז"ל בדרכים שונות את הנושא ולצורך זה קבעו בה תקנות מיוחדות בתחום איכות החיים וסביבה כפי המצויין בברייתא במסכת בבא קמא ושחלקם מיושמים עד היום: "עשרה דברים נאמרו בירושלים - אין הבית חלוט בה, אינה מביאה עגלה ערופה... אין עושין בה אשפתות... ואין עושין בה גנות ופרדסאות, חוץ מגינות ורדין שהיו מימות הנביאים הראשונים..." (פ"ב, ע"ב).

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ז' מדגיש את הסיבה לכך משום הסירחון של הזבל הנחוץ לגינות. נראה זאת מדברי הכתוב: "ואין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח".

בפירושו של רש"י לגמרא מונה הוא שני נימוקים לשמירת איכות הסביבה: הראשון - עשבים רעים הגדלים שם וזורקין אותם בחוץ והדבר גורם לסירחון. השני - דרך הגינות לזבלן דבר הגורם לסירחון.

מאידך-גיסא, נראה הדבר מוזר בהיות וגנים ופרדסים תורמים לטיפוח מראה העיר ולא להפך. אלא שתחזוקת הגינות והפרדסים הצריכה את השימוש בזבל, שהרי בימים עברו נהגו לשטוח את הזבל ברשות הרבים במקום שהילכו בו בני אדם, כדי שהזבל יימעך לפני השימוש בו. הריח שהיה נודף מהזבל היה דבר שבשגרה בכל המקומות. אבל מירושלים היו מצפים ליותר, שתהיה נקייה מריחות רעים.

כל אותם ההלכות והשותי"ם בנושאי איכות החיים והסביבה שניתנו לנו בתקופות קודמות כוחם יפה גם לזמננו. אותם מפגעים שהיו אז כפסולת, זיהום אויר, רעש ושאר מפגעים ומטרדים שהפכו להיות חלק מהחיים שלנו בחברה המודרנית, לא כולם הם גזירת גורל. ישנם הרבה דברים שאפשר לעשות כדי למנוע ולצמצם אותם. מחובתנו לשמור על סביבה נקייה ובריאה יותר.