ילדותי משוחחת עם התנ"ך

אני יליד הנרטיב של בן לעם סגולה. זה נרטיב שקנה לו מקום של כבוד בבית הספר, בו עשיתי את ראשית צעדי כילד הבא להיכל ההשכלה.

בכותבי שורות אלו מתייצבת לנגד עיני דמותו של מחנך אהוב, ברוך אורן, שבקול אבהי כואב מדבר אלי. מחנך שהיה חשוב לו להבהיר לי, כי אני טועה בכפירתי, שאינני בן לעם סגולה. אני חש עכשיו את נימת קולו הכואבת של מחנך, המקדיש מזמנו כדי לחלץ אותי, ממה שנראה בעיניו גישה מוטעית של תלמיד.

קשה לשחזר אירוע, שהתרחש לפני למעלה משבעים שנה בגן הירק של בית הספר לילדי עובדים ע"ש משה הס בפתח תקוה.

המחנך, ברוך אורן, מצטרף לקבוצת תלמידים, שהתנדבה להישאר אחר שעות הלימודים כדי לעשב עשבים שוטים בגן הירק, בעיקר את היבליט. כן, היה פעם דבר מאוד יפה בבית הספר, כל כתה עיבדה חלקת אדמה וגידלה ירקות, שהיו מיועדות למטבח של בית הספר. וגם היו מקרים שפקדנו בתים של אנשים חסרי כל והענקנו מפרי גן הירק.

אני משחזר את האירוע, ומנסה להעלותו על הכתב לא בסגנון של הילד בן 12, אלא תוך שימוש בדפוסי סגנון ותכנים, כפי שעוצבו במהלך שנותי עד הגיעי לעשור התשיעי לחיי. תוך כדי עישוב עשבים שוטים התנהל הוויכוח, בו אני מציג את הביטוי "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הַגּוֹיִים" כאמירה לא מוסרית. יתרה מזאת אני רואה בקביעה לפיה עם ישראל הוא עם סגולה ביטוי של ביטול ודחית עמים אחרים, ואף מוסיף שמצא חן בעיני הביטוי האלטרטיבי - "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ עִם כָּל הָעַמִּים".

לצערי, הרעיון של עם נבחר העלה את עמי על שרטון של התנשאות. מצד אחד ישנה התייחסות ערכית ומוסרית לעבד ולאמה אבל המחסום הערכי נפרץ בקביעת התר "מֵהֶם (מהגויים) תִּקְנוּ עֶבֶד וְאַמָּה" (ויקרא כ"ה, 44). ישנה התייחסות מאוד ערכית ומוסרית במקרא בכל נושאי הנשך, אך המחסום נפרץ כאשר מדובר בנכרי - "לָנָכְרִי תָֹּשִּיךְ" (דברים כ"ג 21, פרשת "כִּי תֵּצֵא").

לצערי, הכשל המוסרי בשזירת כתר הסגולה ו"אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ" גולש מ"לַנָּכְרִי תַּשִּיךְ" בספר דברים לקביעה מצערת שיהודי עבר עבירה, אם הלוה לגוי ללא ריבית - הרמב"ם, "הלכות מלוה ולוה", פרק ה', הלכה א'.

רעיון הסגולה, שמעלה אותנו על שרטון ההתנשאות מעל כל הגויים, הביא את ספרות חז"ל לקביעת הלכה, האוסרת על קבלת סעד או צדקה מגוי בכל מצב, כפי שמצוין בבא בתרא דף י' ע"ב. יתרה מזאת על-פי אותו מקור לא רק שאסור לקבל מהם סעד וצדקה אסור גם לתת צדקה לעניי הגויים.

הקביעה בבא בתרא עוברת היום טירוף מערכות. מצד אחד החיים מחייבים לצדקה ולסעד הנדיב שמגישה ארצות הברית למדינת ישראל בעוד שההלכה בבא בתרא שוללת אותה מכל. אבל את כל הנזק התודעתי היא כבר עשתה. היא חלחלה לתודעה שלנו אמירות של התנשאות לא מוסרית על עמים אחרים. הוראה מוסרית וערכית החוזרת ונשנית בדבר יחס לגר, שהוא מקור גאווה לכל הומניסט יהודי מצטמצמת רק לגר צדק ולא לגר באשר הוא ("ספר המצוות" הרמב"ם, מצוות עשה, ר"ז).

אני מנתב את הוויכוח שלי לתחום צר, והוא מה עלולה לחולל הקביעה של עם סגולה. בתחום הצר הזה אני נותר איתן בדעתי שהקביעה הזו גרמה נזקים תודעתיים קשים לעם ישראל והעצימה רוחות רעות של לאומנות. הנזק הוא בעיקר גם במתן התר להשמדת האחר עד גלישה לקיצוניות חסרת רחמים "מְעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" בהוראה של שמואל לשאול.

שורות אלו הקדשתי למורה אהוב, שמעטים כמוהו ניתן למצוא בין כתלי בתי הספר שלנו. כאב לו שאני איתן בדעתי כי נדבך אחד במסר הבלתי מוסרי במקרא הוא הקביעה שעם ישראל הוא עם סגולה. לאחר שעות עבודה בגן הירק הוא לטף אותי והביע את צערו על כך "שאמנם היו לנו השגים נאים בעקירת עשבים רעים בגן הירק, אבל אני המורה לא הצלחתי לעקור עשב רע מתלמידי השוגה באי קבלת עם ישראל כעם סגולה".

ממרחק של למעלה משבעים שנה מאותו אירוע, אני הוא שכואב את עוצמתה המזיקה של נימת "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ" המכה בנו כחברה. חסרה לי דמותו של המחנך האהוב שכה רציתי להמשיך את השיחה מאותה נקודה בה סיימנו אותה בגן הירק של בית הספר לילדי עובדים על שם משה הס בפתח תקוה.