בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן יודעים היטב את החשבון, קרוב לוודאי. אחרי הכל הם למדו לימודי ליבה: הקואליציה מונה 64 חברי כנסת. מדובר בקואליציה הומוגנית, חזקה המורכבת ממפלגת הליכוד, דתיים וחרדים ומתנחלים - אין בידם להפילה. הדמוגרפיה משחקת לצד הימין. שום הפגנות לא יצליחו לשנות זאת. כדאי לשים לב: ההפגנות דועכות, המספרים מצטמצמים. יולי-אוגוסט בפתח. יותר ממיליון איש יוצאים בקרוב לחו"ל. כדאי ליוזמי ההפגנות לממש רווחים בטרם אלה יתאיידו.

סוד גלוי הוא: לפי כל המבחנים נראה, ככל שיחלפו השנים, הימין ייגרוף יותר ויותר מנדטים. למרות זאת, ובמקום להפנים את המגבלות ולחשוב על-כניסה לקואליציה, ולו כדי לחזקה בפני האתגרים המדיניים והביטחוניים והכלכליים העומדים על הפרק, ממשיכים גנץ ושות', בליבוי מצד מארגני ההפגנות, להוציא דיבת הוצאת דיבת הארץ רעה - בעילה, לכאורה של מה שהם מכנים: המשך מהלכי חקיקה מצד הקואליציה שמנסה לבצע לדידם "הפיכה משטרית", שתביא לדיקטטורה, כביכול.

אין שקר גדול מזה. האמת הפשוטה, אגב: מצע הבחירות של מפלגת 'המחנה הלאומי' שאותו התחייבה להוציא אל הפועל כולל רפורמה משפטית מקיפה שאינה פחותה מזו שיזמה ממשלת נתניהו. כולל פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מה שכונה במצע המחנה הלאומי 'רפורמה', מושמץ ומיוחס לנתניהו משל מדובר ב'הפיכה'.

על-אף זאת, ההפגנות נמשכות. המטרה אינה עצירת 'הפיכה משטרית', אלא הפלת הממשלה. ההפגנות מעמיקות את הכאוס וגורמות נזק כלכלי נוסף. במקביל הן מעודדות את אירן וארגוני הטרור. וחוזר חלילה. אך החשבון מוגש לנתניהו - כאילו הוא האיש שגורם בכוונת מכוון את לנזק הכלכלי, וכאילו מחמת היחסים העכורים עם הנשיא ביידן הוא מסכן את בטחונה של מדינת ישראל.

ובכל זאת, במערכת הפוליטית הולכת ומתחדדת התובנה: הדרך היחידה להשפיע ולהוריד מסדר-היום את מה שהם מכנים "הפיכה משטרית", ולעמוד טוב יותר בפני הסיכונים הביטחוניים והכלכליים, היא כניסה לממשלה. כניסה המחנה הלאומי לממשלה בראשות גנץ עם 12 מנדטים, תאפשר לנתניהו לדחוק החוצה את עוצמה יהודית ואיתמר בן-גביר בראשה, שניזקו עצום. כניסה לממשלה תאפשר לבצע רפורמות מוסכמות בשורה של עניינים במערכת המשפטית, לטפל ביוקר המחיה, ועיקר העיקרים: להיערך כיאות מפני הסיכונים הקיומיים והביטחוניים. התובנה קיימת, האומץ להוציא לפועל - אין.

אחת האגדות המופצות: נתניהו לא קיים את ההסכם עם גנץ כשפוצץ את ההסכם הקואליציוני ואת ממשלת החילופין, ולכן אין להאמין בו ואין לכרות עמו עתה ברית להקמת ממשלה רחבה. מדובר בטענה מגוחכת כשמדובר בפוליטיקאים, קל וחומר נוכח ההונאות וההפרות הסידרתיות מצד גנץ עצמו הן כלפי שותפיו והן כלפי נתניהו. האמת הפשוטה:

• 
  א) גנץ הוא שהפר ראשון את ההסכם הקואליציוני, כשנתן ידו לשר המשפטים אבי ניסנקורן למינוי פרקליט המדינה, וזאת בניגוד להסכם שחייב תיאום והסכמה עם הליכוד. גנץ נתן ידו לכך על-אף התנגדותם החריפה של נתניהו ויתר שרי הליכוד. נתניהו ניצל זאת לתועלתו כדי להשתחרר מההסכם שאותו ראה כמקח-טעות. ההמשך ידוע;
  
  ב) גנץ עצמו הפר ב-2019 את התחייבותיו לחבריו - במיוחד כלפי יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון, כשפירק באופן חד-צדדי את השותפות והריצה המשותפת בבחירות עם לפיד ויעלון ואת ההתחייבויות כלפיהם, ונכנס לממשלתו של נתניהו עם הסכם לראש ממשלה חליפי. כדאי לחזור אחורנית ולהיזכר בכינויי הגנאי שייחדו אנשי לפיד וליברמן, לגנץ, לרבות: בוגד, רמאי, שקרן, נוכל.
  
  ג) גנץ הפר ב-2021 גם את ההתחייבות כלפיו בוחריו, כשנכנס מאוחר יותר לממשלה בראשותם של נפתלי בנט ויאיר לפיד, שבה שותפה מפלגת מנסור עבאס (מפלגת רע"ם), וזאת על-אף הבטחותיו המוקדמות שלא יסכים בשום אופן לקואליציה עם מפלגה שאינה ציונית.
  

בשורה החתונה: כבר ראינו מה שוות הבטחות של פוליטיקאים. מבחינה זו, נתניהו לא שונה מגנץ, גם לא מלפיד ומליברמן. כולם, כל אחד בדרכו ובזמן המתאים לו - מזגזגים ומפרים התחייבויות כלפי הבוחרים בכלל וכלפי עמיתיהם בפרט.