ניצני אינתיפאדה בתוך עזה - מדוע דווקא עכשיו

למרות שההפגנות שקטות, משטרת חמאס פיזרה אותן באלימות קשה וערכה גל מעצרים. חלק מההפגנות מאורגנות בידי צעירים ברשת החברתית "בִּדְנַא נְעִיש" (אנו רוצים לחיות) וקבוצה הנקראת ע"ש ראשית המחאה "ה-30 ביולי". דף הפייסבוק של בדנא נעיש מעביר באומץ רב מאז מרס 2018 ביקורת קשה על התנהלותו של חמאס, והשלטון עורך מעצרים נגד מפעיליו.

תפישתן של ההתארגנויות הצעירות היא שהפלשתינים ברצועה חיים דיכוי כפול: סגר ישראלי וסבבי לחימה מדי פעם, ושלטון מדכא ומושחת של חמאס. בג'באליה, בעיר עזה, בח'אן יונס, ברפיח ובאזורים נוספים הפגינו מאות, שרפו צמיגים וקראו קריאות מחאה. כוחות חמאס היכו מפגינים רבים באלות וגם אנשי תקשורת, בהם העיתונאי וליד עבד א-רחמן, חבר איגוד העיתונאים, ובתגובה השליכו עליהם מפגינים אבנים ודווח על עשרות פצועים.

אחד המוחים ממחנה ג'באליה, איאד חסן בן ה-29, היטיב לבטא את הזעם של הצעירים ברצועה לעיתון רציף 22: "סיימתי אוניברסיטה לפני 7 שנים, לימודי רפואה, אך לא מצאתי עבודה. עשרות אלפים נמצאים במצבי, בעוד שהבכירים וילדיהם מנצלים את מעמדם להשגת משרות וזכויות-יתר ומרוויחים סכומים דמיוניים. זה אותו המצב בעזה ובגדה המערבית. שתי התנועות, חמאס ופתח, אחראיות למצב שהגענו אליו".

אטימות חמאס

חמאס החל להתנהג בשיטת הדיקטטורות הערביות הקלאסיות של "האביב הערבי": הוא הכריז כי ההפגנות הן "קנוניה נגד השלטון לטובת אינטרסים חיצוניים" והוציא הפגנות תמיכה בארגון כנגד המחאה העממית. מוסטפא אבראהים, חוקר ואיש תקשורת בעזה, כתב השבוע מאמר ביקורת נוקבת לסוכנות סמא הפלשתינית, בו סיכם: "לאזרחים נמאס לשמוע את התירוץ של המצור, הכיבוש והפילוג. הם צעירים הדורשים את זכויותיהם ורוצים עתיד בו יגשימו את חלומותיהם ודבר לא ימנע מהם זאת".

הג'יהאד האיסלאמי, המתחרה העיקרי של חמאס ברצועה, שומר בינתיים על שתיקה. הוא נושף בעורפו של שלטון חמאס, אך גם יודע שיש לו פופולריות מוגבלת. יש להניח כי הג'יהאד לא יעז לנסות לטפס על גל המחאה, מחשש לתגובה קשה מצד חמאס.

מאזן האימה

נראה כי האיום העיקרי על השלטון בעזה אינו מכיוון הג'יהאד בשלב זה. כעת מתקיים מאזן אימה בין פתח לחמאס: פתח חושש כי אינתיפאדה נגד ישראל בגדה אינה אלא אמצעי של חמאס להשתלט על רמאללה. מנגד, חמאס חושש כי המחאה נגדו ברחוב העזתי, כמו זו שהתפרצה ב-30 ביולי, אינה אלא קונספירציה של אבו מאזן ואנשיו להפיל את שלטון חמאס ולהשיב את השליטה של הרשות הפלשתינית ברצועה.

העיתוי של המחאה אינו מקרי. היא החלה במקביל לשיחות שמנהלות (שוב ושוב ללא שום תוצאות) משלחות פתח וחמאס בקהיר, בניסיון לגשר על הפערים ביניהן. אין זה מן הנמנע, כי המחאה בעזה גם קשורה לקרבות הדמים שהחלו לפני שבוע ממש במקביל במחנה הפליטים הפלשתיני עין אל-חילווה, הגדול ביותר בלבנון [ראו משמאח]. הידיעות על הקרבות במחנה רק הגבירו את הייאוש של הצעירים מדור ההנהגה. לאזרחים פשוט נמאס מההנהגה הוותיקה, בין אם מדובר בפתח או חמאס, זו שהביאה על האוכלוסייה הפלשתינית רק חורבן, עוני ועליבות, בין אם מדובר במחנות הפליטים בסוריה ובלבנון, בעזה או בגדה המערבית.

לא ברור מה יהיה עתידה של מחאת המדוכאים העניים בעזה נגד השלטון המושחת, המתעשר והנהנתן של חמאס. האם יוביל להתערערות השלטון כמו שקרה במצרים ב-2011, או שמא יסתיים בדיכוי אכזרי של השלטון נוסח מחאות סוריה ואירן. למרבה הצער, נראה כי התסריט השני סביר יותר.