נו, לאן פנינו

בשעת הצהרים כולנו על הדשא. זה צהרי יום הזיכרון, כבר 74 שנים. ביום הזה כל המשפחה עולה לקבר האחים של 27 לוחמים שנהרגו יחד בקרב על טירה ביום הקמת המדינה. דודי השאיר בן ארבע ובת שנולדה מספר חודשים אחר מותו והם הקימו משפחות נפלאות, מימושו של החזון הלאומי המתוק. נכדו של דודי שנהרג אז, ילד מלא מרץ ותבונה פונה אלי ושואל נו אז מה יהיה? זה מכה אותי בתהייה מה מטריד אותו. אני חש קצת אחרת. איתרע מזלי ונולדתי עוד טרם מלחמת העולם.

במשך חודשים מאז אותו יום אני חוזר ובודק ותוהה. אירועי השבועות האחרונים המחישו לי עד כמה שאלות מסוג זה הפכו להיות שאלות קיומיות. מאליו ברור לי כי כל מהות קיומנו כאן תלויה ומותנית בחוסן הלאומי שלנו.

מתוך בדיקת וחיטוט במכתבים מאז, אנחנו רואים שוב ושוב את מאמציו של דודי, אשר מדי שנה היה נוסע אל משפחתו בגליציה, חוזר וטוען בפניהם שהעתיד הרה אסון והתקווה הנה רק בפלשתינה - א"י, ושאר המשפחה עברה שם את כל אימי המלחמה. ליד מיטתי היה הספר "חורבנו של גטו וילנה" ואתר פונאר נצרב במוחי כבר כילד.

בימי מלחמת העולם ההיא הלך והתגבש בארץ חלומה של שיבת ציון. מכמה עשרות אלפים שצמחו עד קבוצת חולמים שמנתה כ-600,000 - אנשים פזורים בנקודות על פני שטחה של פלשתינה - א"י", שטחו של הדומיניון הבריטי דאז. כולנו אחוזי אימה ופחד של תחילת הסוף, מסביב היו ערבים, לידם בריטים וברקע הגרמנים. ומאותם שנים של המלחמה ואחריה זכורים לי רק הדיונים האין סופיים והתקווה שלמרות הכל נתגבר ומדינת ישראל קום תקום. כל ערב היינו יושבים ומחכים, לתלם - שמיר - בועז, וכל השכנים בשכונה דנו כל הזמן איך יגובש הדפוס הנכון של הפעולה לקראת הכרזת המדינה. כל מעיינינו היו בהגשמה משואה לתקומה.

החלה מלחמת השחרור. בכל התקופה ההיא, כל הישוב היה מגויס. במושבה שבה חייתי כילד, כל חיינו היו סביב התקווה למדינה, מיקום הסליקים, והייתי נוכח ביום שבו אנשי המחתרת ("הפורשים") פוצצו רכבת תחמושת בריטית. זכיתי כילד לרקוד ביום הקמת המדינה, ובהמשך חווינו במצוקת המלחמה שהכתה כמעט בכל בית. שנים עברו, המאבק נמשך והמלחמות המשיכו לגבות קורבנות. "מגש הכסף" נגע בכל בית בישראל והכאב היה עצום ורב. ושוב ושוב הבסיס לקיומנו היה החוסן הלאומי והלכידות המוחלטת של כל שדרות העם.

זו הייתה מדינה קטנה אבל חדורת תקווה. לאורך כל שנות פעולות התגמול יותר ויותר חדרה בי התפיסה כי חובה עלי להתגייס, וככל האפשר ליחידה קרבית. הכוח המניע היה החוסן הלאומי והאמון בצדקת הדרך ומימוש הדמוקרטיה - היותנו סמל לגויים. מניע אחד היה לכולנו, הגשמת החלום הציוני להקמת המדינה, האמונה המקודשת בכל מילה של הצהרת העצמאות שכל מילה בה נר לרגלינו, והידיעה כי אנחנו דמוקרטיה המושתתת על עקרונות הצהרת העצמאות, עם מערכת משפט המגשימה את כל מה שטוב וחשוב והמשקפת את תמצית העם החוזר לציון.

התגבשות התפיסה הביטחונית לקראת מלחמת ששת הימים חיזקה את כולנו, ולאחר המלחמה ובתום הקרבות ואובדן החברים, כולנו, כולל החילונים, דמענו ליד הכותל והקשבנו לדברי מצביאנו שהודה על חזרתנו אליו. היהירות והשחצנות הרקיעו לשמים, וההזדמנות לשלום שוב נמחקה.

מבחינת תהליך הגיבוש בארץ אני חש כל חיי כמאמרו של אמנון רובינשטיין "נולדתי אשכנזי עיוור צבעים". אף אחד מעולמנו לא יכול להתכחש לזיהוי המיידי של גזע ומגדר, עם ועדה, צבע עור ודת. אבל לדעתי העוצמה תמיד הייתה בקבלת השונה ובגיבוש של כולנו סביב מטרה ויעד.

ברבות השנים, הופיעו מספר אותות אזהרה שאם לא נשכיל להתמודד איתן ולפותרן - נראה לי שהמשך קיומה של ישראל נמצא בסכנה גדולה. לצערי, אבי אבות האסון קשור לביטולה של הצהרת העצמאות שהומרה בחוק מאוד בעייתי. בכל אותם ימים לא שמנו אל ליבנו שהימים של הגנה על המולדת שינו מהותם וההוויה הפכה להיות מדיניות של שליטה על עם אחר. מסביב היו מדינות ובתוכנו קהילות - שלא השלימו עם אובדן שטחים שהיו בבעלותן, והחלה התגבשותו של הנרטיב הפלשתיני. במשך שנים הדיון הציבורי היה על שמירת שטח שיבטיח הגנה על קיומנו מבחינה ביטחונית ולא שטח של נחלת אבות שכאילו הובטח לנו מקדמת דנא. אלו היו ימים שבהם החלה לנבוט הבדלנות, וחלק מהעם התחיל לקדש את הקרקע ולא את הביטחון ואת החיים.

האימה של ימי יום כיפור זעזעה את כולנו. עוד מלחמה שיצאנו ממנה בשן ועין עם אובדן של אלפים מחברינו.

לאט-לאט הבנו שאת אותו תהליך של גיבוש הזהות הלאומית שלנו עוברים גם שכנינו. לכל אורך העיתים ובעיקר בתקופת הסכסוך שהתגברה לפני למעלה ממאה שנה נקודת המוצא שלהם הייתה תפיסת היהודים כפולשים לשטח שלהם. במשך כל השנים הללו, כפי שאנחנו היינו עסוקים כל הזמן בתקוות מימוש לאומי, מסתבר שגם הם עסקו בכך, תהליך שלובה ברגשות נקם על התבוסות ועוינות דתית. נוח לנו לחיות בצל הנצחונות, אבל אי-אפשר להתעלם מכך שבמשך עשרות דורות התממשה זליגה של מאות אלפי ערבים לישראל, ובמקביל הלך ונוצר מתח בין שני העמים. למי ששכח - במרד הערבי, כבר לפני מאה שנה, נהרגו אלפים רבים של ערבים ועשרות כפרים נהרסו עד היסוד. המנדט הבריטי נהג בפלשתינים בברוטליות הרבה יותר אלימה מאשר בנו.

אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו נעדרנו פיזית למשך אלפיים שנה מהארץ המובטחת, ובזמן הזה חדרו רבים לשטח הזה. הארץ שהייתה נטושה הפכה לקדושה גם לנוצרים וגם למוסלמים. כחקלאי, כשעיבדנו את חלקות האדמה שלנו, קראנו להן בכינוי - זו סינדיאנה וזו סאפסאפי, ככה ולא אחרת. התעלמנו מכך שגם הקבוצה הפלשתינית מוחקת דור חשוב לקיומה, במשך עשרות שנים. כל אותו תהליך של חישול והתהוות המדינה היהודית מתרחש כל הזמן במקביל גם בקרב אותם מיליוני ערבים. הרבה מאלו שאנחנו מחסלים כטרוריסטים אולי יכלו להיות דור של מנהיגי עתיד - האובדן משמעותי ביותר. מבחינתי, לאור כל התהליכים ההיסטוריים ראיתי בהקמת המדינה ובנס שקרה לנו במלחמת ששת הימים סוף פסוק - שהסכם אוסלו עזר לייצב אותו. חייבים להגיע לאיזו מסגרת של חיים בצוותא זה ליד זה. כל אותם חלומות מטורפים על מלחמות, הגירה בכוח או טרנספר - הינם חלומות שאין שום סיכוי להגשמתם בהמשך המגמות הנוכחיות, ואם לא תתבצע הפרדה הרי לנגד עינינו מוקמת מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית, גם זו וגם זו הינן חיסול הרעיון הציוני.

אם נתעמק במתמטיקה של הפתרון ונסכם את סך האנשים המתמודדים על פיסת ארץ זו - מרצועת עזה - 2,250,000, פלוס תושבי איוש - 3,000,000 ולעומתם ישראלים שמספרם צמח -ל-9,500,0000- אבל מהם 2,000,000 ערבים. כלומר הגענו לנקודת איזון של 7 מיליון מול שבעה מיליון. אבל השבעה מיליון שלנו אינם אותו דור שהקים את המדינה, העומס של הגיוס והנכונות להילחם ובנוסף העומס של נשיאה בנטל ושל יצירה ופיתוח מוטל כעת רק שני שלישים מאיתנו, והשליש האחר, שתורתו אמונתו גדל בקצב שישאיר את כולנו בנחיתות צבאית מול כל אויב עתידי שינסה לקום ולכלותנו.

השנים עוברות, חלק גדול מביננו אינו מודע להליכים ההיסטוריים, ניזון מתהליכי הדת שלפיהם אנחנו עם נבחר ואילו שאר אומות העולם אין להתחשב בהן ולאט מאבד קשר עם המשמעויות של התפיסות האנושיות והליברליות. משפחה שכולה מלינה על כך שמתבצעת תקיפת טרור בכפר פלשתיני שהוא "שלנו" - להזכירכם כי עקב אירועי פוגרומים שכאלו כתב משוררנו הלאומי את גיא ההריגה.

ופתאום מצאנו עצמנו במין מבוך. הגידול במגזר החרדי, מגובה בבידול ובתמרוץ של תקציבי המדינה למרות סירובם להשקיע בלימודי ליבה. בעולם הרחב, היהדות אינה הצלחה גדולה ומבחינת התפתחות האנושות - די הובסנו. כולנו יצאנו מנקודת יציאה אחת אבל נכון להיום יש בעולם - 2.3 מיליארד נוצרים 1.6 מיליארד מוסלמים, קרוב למיליארד בודהיסטים ושינטו, אבל אנו "נבחרנו מכל העמים". סך הכל הגענו ל-15 מיליון יהודים, מהם רק חצי בישראל ורק עשרים אחוז חרדים - מסה "מספקת" כדי "להגיד" לכל העולם - "שקו לנו". שכחנו שכל כוחנו והמרכיב העקרי של עוצמתנו היו מגילת העצמאות ומסריה והתבונה והחוזק של מערכת המשפט שלנו. תמיד ידענו שהשילוב בין דתיות ולאומנות הינו מקור כל הרעות. בארץ מקבל השילוב הזה משנה איום מאחר שאין הפרדת דת מהמדינה ורבנים הפכו לכוח פוליטי.

האסון הלאומי המשמעותי ביותר היה הטעות של בן-גוריון ואחר כך בגין שהסכימו לכלול בהוויה הממלכתית את הקריטריון של עגלה מלאה. אני יהודי ויש לי הערכה רבה לכל המכלול של אוצר התרבות היהודית, אבל אני בשום פנים ואופן לא יכול להתעלם מכל מיליוני מרכיבי כלל התרבות העולמית. לא מסכים עם חלקן - אבל למחוק? בהחלטתם אפשרו לחרדים בעלות על החינוך ועל אנטי ממלכתיות. חינוך זה אוסר על לימודי ליבה ומקיים את המצווה של הולדה אין סופית, וזו גוררת בורות ובסופה השמדת החזון הציוני. הממלכה יצרה במו ידיה את הגולם שמייצר ומחנך להעדפת יהודים, מוביל לתפיסות גזעניות ומייצר אנטישמיות נגדנו ואפרטהייד בתוכנו. איך מעלה מישהו על דעתו לירוק על נושאי צלב - תהליך שמחסל כל סיכוי לדמוקרטיה ליברלית ומנציח את שלטון שמרנות על הליברליות.מציאות שבה התוצר השנתי לנפש ליהודים לא חרדים הינו 49,000 דולר ולחרדים 15,000 דולר. במדינת ישראל שליש עובדים, שליש משלמי מס ושליש משרתים ועושים מילואים - והאסון הוא שזה רק אותו שליש שנושא הכל על גבו.

כל הוויתנו בארץ מושתתת על "צבא העם". איך נוצר ההבל הזה של חוק לימוד תורה? ממתי היהדות מקילה ראש בדם לוחמים שנשפך? במלחמת ששת הימים אני ואחי שירתנו ביחידות קרביות. אימי המשיכה לנהל את המשק, לאחר מספר ימים החליטו מספר שכנות להירתם ולעזור לה, התארגנו ונכנסו לחצרנו. אמי ראתה את הקבוצה המתקרבת והחלה לברוח באימה ובצעקות כי הייתה בטוחה שהן באות לבשר מי מאיתנו נהרג... ואני בין השאר, לאחר פיצוץ הבונגלור כאשר לידי נקרע חבר לגזרים, דרך אגב נער דתי, באמת לא הייתי רחוק מכך. תורתו - שווה לשירותו כלוחם? הרי ברור לי שמי שחושב על חוק כזה אינו ראוי להיות יהודי ישראלי.

בימים אלו יוצא לפועל תהליך הרסני של השמדת ערך. אין ספק שלאחר מספר מערכות בחירות נוצר מצב של איזון מדויק בקולות המצביעים והכרעה מסוימת במספר המנדטים. אבל זו איוולת וטירוף לחשוב שבמצב שכזה ניתן להרוס את כל התשתית שנבנתה במשך 75 שנים. 27,000 חיילים נפלו על הגנת המולדת מתוך אמונתם המוחלטת בהצהרת העצמאות. תמיד היו פורשים והיו מתנגדים אבל מעולם לא הועמדנו על סף תהום. עם כל המתח הגואה - 75 שנים לא נמחקים בשבעה שבועות. מדינה שצמחה מ-60 קילווט חשמל ב-1948 - ל-14,000 ב-2023, בשילוב עם הגאונות של פריחת מדינת הסטארט אפ ניישן ועכשוו בהרף עין - מהר שלל חש בז. מיליארדים נבזזים בחלל, ובהתעלם מכל הישגיה המדהימים של החברה בישראל, טוען ח"כ לוין כי "אנו חיים במציאות איומה מבחינה דמוקרטית" ושליחו רוטמן מחזק ידיו וכל אחד מעלה להצבעה איזו גחמה שכל אחת מהן אולי יש בה משמץ של משהו אבל כולן יחד הן אין סוף בולדוזרים שיהרסו את כל הקיים - והכל כי נכון לרגע זה יש יתרון של 64 מנדטים. הלו - השתגענו...??, אומנם לאורך שנים נוהלה מלחמת חורמה נגד מה שנקרא "סמול", לצערי בהובלתו של נתניהו, כאילו זו סיטרא אחרא, אבל העדרה של חוקה אינו היתר להתעלמות מכל מה שקיים. כל מה שהושג היה תחת ההילה של ישראל המיוחדת, הציונית, הדתית, החילונית, הליברלית והמסורתית - תוצר מופלא של הצהרת העצמאות. השילוב הזה הינו כל כולו מקור כוחנו. כל הנקודות הללו ראויות לעיון אבל עיון שיימשך שבע שנים לעומת אותן שבעים וחמש שנות קיומנו ולא מחטף של שבעה שבועות! לפני כל מחיקה של הקיים, ולפני ההחלטה המטורפת להוסיף 1,150 רבנים אולי ראוי להקצות תקציב להוספת 400-500 שופטים.

נכון להבוקר, המדינה משולה לאדם שהחליט לקפוץ מהקומה התשעים, באזור הקומה הארבעים וחמש, כשנשאל השיב בינתיים הכל בסדר. בנימין נתניהו, אנא התעורר בטרם סוף.