"שעתם היפה"

מלחמת יום הכיפורים הייתה לכל הדעות המלחמה הטראומתית ביותר מכל מלחמות ישראל למעט מלחמת העצמאות. זאת בשל ההפתעה המוחלטת שהיא יצרה בציבור ובהנהגה, בהיעדר מוכנות בחזית ובעורף, במודיעין לקוי, בתבוסות הראשונות ובמחיר הדמים. המלחמה גרמה לחברה ולמדינה זעזוע טקטוני שנמשך עוד זמן רב לאחר סיומה, חרף הניצחון המוחלט שהושג בסופה על מצרים וסוריה.

השוני בין המלחמה שקדמה לה - מלחמת ששת הימים - לבינה לא היה רק במשך זמן הלחימה, אלא גם בשיתוף הציבור בהתקדמות הלחימה בכל שלבי המערכה הצבאית. במלחמת ששת הימים היה זה הרדיו, קול ישראל, שסקר, במשורה אמנם, את המבוכה ואת הבלבול ששררו בקרב השלטון לפני המערכה הצבאית, אך מיד עם תחילת המערכה יכול היה לדווח על ניצחונות בזירות השונות עד לסיומה בשטח אך לא בזירה הבינלאומית. במלחמת יום הכיפורים הוכו צה"ל, העם ומנהיגיו בהלם והתיאוריות והתחזיות התמוטטו כבניין קלפים. הייתה זו הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית שיתפה את ציבור הצופים במתרחש, מן הרגע שהשמועה הגיעה לבתי הכנסת והחלה הריצה של גברים בטליתות ובלעדיהן לעבר היחידות שלהם.

הצוותים מתגייסים

בשש בבוקר באותה שבת העיר אותי מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן במילים: "צבי, עומדת לפרוץ מלחמה". צלצלתי לראש המערכת, אלי ניסן, וביקשתי שיזעיק את כל אנשי החדשות. פניתי גם אל מנהל הצלמים, דודו הירשפלד וביקשתי שיזעיק את צוותי הצילום. תוך שעה וחצי הגעתי למשרד ומצאתי כבר חלק מחברי המערכת והצוותים שגרו קרוב לבניין הטלוויזיה. צוותי הצילום ארזו כבר ציוד וחלקם המתינו לרכב. בשעה שמונה לערך החל גיוס חלקי של המילואים, שש שעות בלבד לפני הסתערות חילות מצרים וסוריה על גבולות המדינה.

ידידי רון בן ישי - רב אלוף בסיקור מלחמות בעולם ופרשן מנוסה שלהן - שנמנה עם הכתבים אשר סיקרו את אותה מלחמה - אמר כי ההבדל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הוא בכך שהראשונה הייתה מלחמה של גנרלים ואילו השנייה הייתה מערכה של חיילים. כך היה בחזית וכך היה גם בטלוויזיה.

הרבה סרטים וסדרות הופקו על מלחמת יום הכיפורים, אבל אף סרט תיעודי אחד מלא על התפקיד התקשורתי, החברתי והלאומי שמילאה הטלוויזיה הישראלית במלחמה זו. היו פה ושם כתבות תיעוד של עיתונאים וצלמים, אך לא סרט עלילתי שלם אחד. מי שצריך היה להפיק את הסרט הזה היינו אנו אנשי הטלוויזיה. אבל משום מה לא חשבנו אז שמילאנו תפקיד משמעותי כל כך בגיבוש דעת הקהל. מי שהעמיד אותנו על כך לאחר מעשה היה המכון למחקר חברתי שימושי בראשות הפרופסור אליהוא כץ, שהיה ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה וחוקר תקשורת בינלאומי נודע. הוא ערך סקר על נושא זה והשתתף גם בכתבה שדנה בנושא זה לאחר המלחמה. הצופים הריעו לטלוויזיה, אף שלעיתים צונזרו עד 60% מן החומר שהצוותים סיפקו מטעמים ביטחוניים ואחרים, כמו הדוברות של צה"ל.

לפני שבוע קיבלנו, אני כמו גם ותיקי השידור הציבורי ממנָהֶלֶת הארכיון של התאגיד הציבורי, בילי סגל, רבת התושייה ועתירת ההישגים, קובץ דיגיטלי מעוצב ומאורגן של אותה מלחמה. קובץ זה מתפרסם גם באתר התאגיד והוא מעלה ברצף את המראות, הקולות והסיפורים המרגשים, מצילומים והקלטות של מאות שעות, חלקם נדירים ביותר שהובאו מן החזית והעורף. זהו אוצר בלום אשר מלמד כי ניתן היה להפיק ממנו סרט עלילה דרמטי, שלמרבית הצער לא הופק.

בספרי "מוביולה - מסע בזמן ובמרחב" - שילבתי 35 שנה לאחר המלחמה, בחטף, כמה פרקים על פעולות הצוותים שלנו, אשר חלק מאנשיהם אינם כבר איתנו. אני מזכיר את הצוותים הקבועים בזירות השונות ואת ראשיהם - הכָּתָבים שמעון טסלר, נחמן שי, רון בן ישי, מנשה רז. בין אלה שגויסו לזרועות השונות של צה"ל ושלחו כתבות ספורדיות היו דן שילון מחיל-האוויר, מיכה לימור מחיל-הים והצלם בניה בן נון. אני מביא הפעם את סיפורו של חיים גיל-כיימול וצוותו.

מירושלים לגולן

חיים גיל, המכונה כיימול, עסק בעיקר בכתבות מזווית אנושית - מה שנקרא human interest stories, או בתוכניות תעודה. המלחמה זימנה חוויה מקצועית ופטריוטית לו ולצוות הקבוע שלו - טכנאי הקול ולימים הכתב הבכיר בני ליס, הצלמים יעקב ספורטה או שרגא מרחב והנהג מרדכי יעקובוביץ'.

כיימול ארגן צוות ותוך זמן קצר היה כבר בחוץ וצילם מתפללים יוצאים בחופזה מבתי הכנסת. החבורה של כיימול לא חיכתה להנחיות. ליד בתי-הכנסת בירושלים הם צילמו מתפללים לבושים טליתות נוהרים מבתי התפילה הביתה ומשם לנקודות הגיוס. לא היה עוד כמראה הסוריאליסטי הזה: רוכבי האופניים והקורקינטים נעלמו ובמקומם שעטו ברחובות ירושלים ג'יפים וקומנדקרים בין לובשי הקפוטות ועוטי הטליתות.

שידרנו את הכתבה של כיימול וצוותו עוד לפני צאת השבת-יום הכיפורים. בשל המחסור ברכבים אלתרו חברי הצוותים רכבים ברוב תושייה, חלקם משתמשים במכוניותיהם הפרטיות כדי להגיע ליעד. כאשר שודרה הכתבה, מיהר כבר הצוות צפונה לזירת הגולן. הוא הגיע לקיבוץ גדות ופגש כיתת חיילים שנמלטה בעור שיניה מהכוח הסורי בגולן - רגלים, טנקים ונגמ"שים. כיימול וצוותו צילמו, העבירו את החומר לנהג יעקובוביץ' וזה דהר לירושלים להכניס אותו לקלט-intake ושב מיד לזירה.

הצוות הגיע לרמה לאחר שמוצב החרמון העליון נכבש על-ידי הקומנדו הסורי והסורים הבקיעו את קו המעוזים בשלוש גזרות, בעוד שהשריון של צה"ל ניהל קרבות מטווחים קצרים בניסיון לבלום את התקדמות האויב. השלישייה שלנו מצאה את עצמה בתווך, בין הכוח המגן לבין הסורים שהתקדמו לאורך כל החזית, למעט כמה גזרות ובהן "עמק הבכא" ליד תל חרמונית, אשר הפך לאחר מכן לבית הקברות הגדול של הטנקים הסוריים. סלילי הצילום והקול הועברו כבר בשעות הלילה למערכת בירושלים.

למחרת, ביום א', כאשר הצוות הגיע לחלק התחתון של הרמה, הגיעו כבר הטנקים הסורים לעמדות תצפית לעבר הכינרת ליד "אל על" ולשטח השולט על גשר בנות-יעקב. כיימול הורה לצלם שלו לצלם מרחוק בלי לדעת מה הוא מצלם ואז נקלע הצוות לאש תופת מכל הכיוונים. בדקות הרגיעה צילם הצוות את כוחות המילואים שזרמו לגזרה. איש לא שיער את חומרת המצב, אך הצוות פעל, המצלמה זמזמה וצילמה הכול, עד שהגיעו לבית המכס העליון, שם החליט הנהג יעקובוביץ' להישאר ולחכות, כי לא היה לו ביטוח חיים ורכוש.

הצוות הצטרף למכונית פרטית של חייל. מסביב הדהד רעם תותחים ופיצוצים והצוות נאלץ למצוא לפעמים מחסה בתעלה שבשולי הכביש. נהג הרכב אסף פצוע ששכב בצד הדרך ובהמשך גייס נהג אזרחי שהביא את הפצוע למחנה כורדנה. עם שחר עלו אנשי הצוות שוב לבית המכס ברכב מזדמן והמשיכו ברגל, בלי לדעת אם הם בגזרה של כוחותינו או של האויב. הצוות צילם ללא הרף, פגש קצין שנסע לכביש הנפט הצטרף אליו והגיע למחנה "נפח" הנטוש, שהיה נתון תחת אש סורית. במקום נראו שולחנות ערוכים לסעודה המפסקת במנות ברזל שהעידו על כך שהחיילים היו בכוננות כבר ביום שישי. על המרקע נראו שולחנות ערוכים ריקים שסיפרו את הסיפור.

בני ליס ראה טנק סורי באמצע הכביש, טיפס עליו וגילה שאין בו איש, למרות שכיימול הזהיר אותו לבל יתקרב, כי לצוות לא היה נשק אישי. אם ליס נשאר בחיים, חשב כיימול, אז גם לו עצמו יש סיכוי...

"נעשה "stand up (צילום אישי במקום), אמר כיימול, ניצב לפני הטנק הנטוש ואמר: "כאן על הטנק הזה לחם טנקיסט סורי שברח או נהרג. מגיע להם". באותו רגע נפל לידו פגז וגושי אדמה ניתזו על אנשי הצוות שבנס לא נפגעו. הצוות מיהר לגשר בנות-יעקב כדי להשלים את החומר ולשלוח אותו למערכת. יעקובוביץ' חיכה להם.

"מה העניינים?" שאל כיימול את יעקובוביץ'. "דוז איז נישט איין עראבישע חסנע" (זאתלא חתונה ערבית שבה יורים). דער גהינום איז ארופגעפאלן" (השמים נפלו) אמר יעקובוביץ' ביידיש הפולנית שלו. הסלילים נארזו במהירות, מילות ההסבר נכתבו על נייר מקומט ויעקובוביץ' שעט לירושלים, מבטיח לחזור למקום האיסוף הקבוע.

הצוות חזר על עקבותיו ואנשיו המשיכו לצלם כל דבר שזז או עמד, בלא דעת מה ואיך. עם ערוב היום נדמו הקולות. לילה שקט ירד על כוחותינו וכוחותיהם, אבל עם שחר שבה המהומה והתרגשה והצוות נע כסומא בארובה. גיל החליט להצמיד לתמונות המבולבלות קריינות מעודדת על-רקע יחידת תותחנים שעלתה לרמה. בשלב זה הגיע לגולן כוח מילואים ולצה"ל היו כבר שלוש אוגדות בחזית. בצדי הדרך היו שרועות גופות רבות של חיילים סוריים, בעוד שגופות הישראלים נאספו תחת אש כבדה.

אש טנקים כבדה נורתה ממרחק של כשני קילומטרים. אנשי הצוות התקרבו. הטנקים הישראלים ירו ונסוגו, זו הייתה החמישייה של אביגדור קהלני, גיבור קרב הטנקים. אנשי הצוות רצו לחפש מחסה וצילמו תוך כדי ריצה. מן השוחה הגיח כתב זר שחיפש "סיפור", בהיעדר סיפור שכזה הוא הפציר בכיימול שיספר לו על המתרחש. חיים סיפר והצוות צילם ואז הם הבחינו ברכב נושא אנטנה גבוהה שהתקרב. מן הרכב הגיח "רפול" - תא"ל רפאל איתן, שהיה אז מפקד אוגדת שריון. רפול העמיד להם תנאי: "תצלמו כמה שאתם רוצים, אבל בלי קול". הצוות הסכים וסיפח את עצמו אל רפול. בדרך הם פגשו את יאנוש בן-גל, מפקד חטיבה שבע שמילאה תפקיד מכריע בבלימת הסורים. הם פגשו גם את יוני נתניהו, ויאנוש הסכים שאנשי הצוות יצטרפו ליחידה, עכשיו באופן רשמי ולא עוד כארחי-פרחי שמשוטטים בשטח.

"בחור לעניין הוא היאנוש הזה", אמר לי חיים גיל לאחר מעשה. בחנוכה 2006 הדליק אותו "בחור לעניין" (האלוף במיל יאנוש בן גל) נר חנוכה ביחד עם מפקדים רבים בצה"ל שהיו שרידי השואה, לרגל הקמת "יד לגח"ל - ניצולי שואה במלחמת העצמאות" בהשתתפות הרמטכ"ל רא"ל דן חלוץ. המשורר והסופר חיים גורי, שנכח בעצרת, צלצל אליי למחרת בהפתעה: הוא לא ידע שיאנוש הוא ניצול שואה.

ביום שני, ה-8 באוקטובר, ניהל צה"ל קרב קשה ועיקש נגד הסורים והדף אותם. למחרת הושמד עיקר השריון הסורי, ויום לאחר מכן - 10 באוקטובר נהדפו הסורים מכל רמת הגולן מלבד מוצב החרמון. הצוות הגיע למוצב התחתון של החרמון תחת הפגזה סורית והנציח מראות של פצועים מפונים על אלונקות, חלקם חוזרים לעמדות-קרב כשהם חבושים אך מתפקדים. חלק ניכר מן החומר שודר.

חיים גיל היה ציניקן מושבע ולא דברן גדול, אך בשיחה איתי הוא חשף את עומק רגשותיו כדי להביע את התפעלותו מן החיילים שהוא נתקל בהם בקרבות: "החיילים הללו חירפו את נפשם כשחזרו למוצב תחת אש צפופה, כדי להציל חבר פצוע או לסייע בלחימה. כמה מהם נפלו בדרך אבל אחרים הצליחו. עוד לא ראיתי מסירות נפש כזאת, אחריות עליונה לעזור לחבר לוחם או פגוע, כאילו שכל פעולה שלהם תכריע במלחמה, ולדעתי היא אכן הכריעה. הם לא נכנעו גם כאשר כותרו והסורים חיכו שייכנעו", אמר לי כיימול. אגב באחת הכתבות, והפעם של מיכה לימור, תיאר חייל אלמוני את המוצב העליון בחרמון במילים "העיניים של המדינה" - ביטוי שהפך למטבע לשון.

היו לכיימול שפע חוויות וסיפורים. בעמק הבכא הם ראו שדה מלא טנקים שרופים. מישהו אמר שמדובר ב-300 טנקים סורים. חיים גיל התחיל לספור את הטנקים כשהמצלמה פועלת. התמונות למלל הזה שובצו בכמה צילומי "סטילס" ונכללו כסרט בדיווחים של גיל וצוותו.

במהלך הקרבות נראה טנק סורי מתקרב ועליו מתנופף דגל לבן. צוות הצילום נלווה אל חייל שניגש אליו וחייל סורי פצוע זחל ממנו החוצה. החיילים במקום לא ידעו מה לעשות איתו, ובמפקדה בהר כנען השאירו את ההחלטה בידיהם. לאיש לא היה זמן להתעסק עם חייל סורי פצוע. בינתיים ירד הצוות מן הרמה כדי להעביר חומר מצולם וכאשר חזר לרמה היה הסורי כבר ללא רוח חיים, עם כדור בראש. הצוות לא צילם. כיימול גם לא דיווח על כך אבל הוא בשיחה איתי אמר בסגנון חד וברור: "ראינו את מלאך המוות. לא היינו המטרה שלו, אבל החיילים והקצינים נאבקו בו פנים אל פנים. אנחנו יכולנו רק לצלם במצבים מסוכנים מאוד. וצילמנו. אבל הם לחמו עד כלות כוחם, עד כלות נפשם, עד כלות תחמושתם והיכו באויב מכה ניצחת. החיילים הם גיבורי מלחמת יום הכיפורים ואנו בסך-הכל עשינו את שלנו כדי להראות זאת לעם בישראל", סיכם חיים גיל את החלק הזה במערכה. הוא וצוותו המשיכו לצלם גם את ההמשך בזירת סיני.
חיים גיל.

יליד חיפה בן למשפחת פועלים שעלו ארצה מפולין והיו חלוצים. למד משחק בתיאטרון הקאמרי, עבר לירושלים להמשך הלימודים באוניברסיטה העברית והצטרף לרשות השידור. היה יוצר, במאי, מפיק, ומסָפֵּר גדול, איש רדיו וטלוויזיה פורה, בעיקר בכתבות ובסרטי-תעודה. נפטר בפברואר 2008 והוא בן 74.