הייתי רק בת 16 וחצי, אבל הזיכרונות מהימים השחורים של מלחמת יום הכיפורים כמו קפאו בזמן. הם נשארו כצלקת עמוקה שלעולם אינה מגלידה.
ממרחק עשרות השנים שחלפו מאז המלחמה ההיא, נותרו פניהם של הנופלים בזיכרוני כל כך צעירים, מבוישים, מחייכים, תום הנעורים משוך על פניהם. מי היה מאמין שהילדים הללו, אשר הדריכו אותי בצופים, אשר השתובבו איתנו בדשאים הירוקים של מעוז אביב בימים שהאמנו שהם הכי שלווים ובטוחים בעולם - יאבדו את חייהם באבחת קרב אכזרית ולא צפויה.
גדלנו והתחנכנו בתוך בועה. בשכונה בשוליה הצפוניים של העיר תל אביב, שהייתה כאי מבודד בתוך סביבה אורבנית מתפתחת שהתנהלה בקצב אחר. אצלנו היה רגוע. האנשים חייכו, ההורים ברובם היו אנשי מערכת הביטחון, הרבה מדים, מכוניות צבאיות, תחושת חלוציות והקרבה, סוג של אליטיזם וגאווה שאיכשהו חלחלו להוויה שלנו.
הרגשנו הכי בטוחים בעולם. הרי כל האנשים האלה סביבנו מגנים עלינו. ויש לנו את הצבא החזק והמוסרי בעולם, וה'קודקודים' האלו הלא יודעים הכי טוב מה נכון למדינה שלנו.
חלק ניכר מאיתנו היו בנים של ניצולי שואה. סימה יזרעאלי, המנהלת המיתולוגית של בית ספר 'מגן', נאמה לנו כל יום על הזכות שנפלה בחיקנו לגדול במדינה חופשית, ו'פמפמה' לנו שאנחנו, הדור הצעיר שנולד כאן בארץ, אנחנו ההבטחה. כל כך הרבה תקוות תלו בנו ואנחנו, כפויי טובה שכמונו, התקוטטנו וצבטנו זה את זו כשהשתעממנו בשורות הארוכות במסדר הבוקר.
הבועה הזו התנפצה בפנינו במלחמת יום הכיפורים. תחושת הביטחון בצבאנו, בשיקול דעתם של הגנרלים, בעובדה שאנחנו בלתי מנוצחים - הכל קרס. פיזית ורגשית. הביטחון בכוח הבלתי מעורער שלנו התגלה כשביר ופגיע כל כך.
הילדים הללו, חללי מלחמת יום הכיפורים שהיו מבוגרים מאיתנו בשנתיים שלוש, הם היו אמורים לעצור את הארמיות המפוארות של צבאות מצרים וסוריה. חברנו התמימים, שרק יצאו ממעוז אביב לצבאנו המהולל הם הראשונים ששלמו את המחיר. את מחיר היוהרה, ההתנשאות על אויבנו, השאננות, הגאווה. הם היו ילדים במדים שבמשך שנים סיפרו להם שאנחנו בלתי מנוצחים. הם אלו שנפלו ראשונים במוצבי החרמון, הגולן, במעוזי התעלה ובטנקים בסיני.
אני זוכרת את הימים השחורים בהם שררה דממת מוות בשכונה היפה שלנו. אני זוכרת את הפנים הכבושות בקרקע ואת ההלם. את הצער האיום על פני האנשים אני נוצרת בליבי, וגם את בכייה של שכנתי שימים ארוכים לא קיבלה אות חיים מבנה ששירת בחרמון, עד שדפקה המשלחת מקצין העיר על דלת ביתה ובשרה לה את בשורת האיוב על נפילתו.
היה שם עצב שאין לו סוף. השכונה הקטנה איבדה 12 מבניה. בכל בלוק היה חלל. מותו של אלוף קלמן מגן חודשים ספורים לאחר המלחמה - העלה את מספר החללים ל-13. אלו שמות הנופלים: אושנסקי יחזקאל, ביאטוס דני, גור יורם, הורן יורם שבתאי, מגן קלמן, מנדלר אלברט, עמידן בועז, פלג גדליהו, פלק שאול, רון
עמיר, ריימונד יחזקאל, שני נעמן, שפירא יגאל. יהי זכרם ברוך.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
