לא עושים חשבון!

לא תאמינו אם אספר לכם מה קרה לי היום. בחצות היום הלכתי לבקר את כב' נשיא המדינה, יצחק הרצוג ורעייתו הנאה, מיכל, בסוכתם. לחצתי את ידם בחמימות, הצטלמתי איתם ואמרתי, שהשארתי בידי השומרים בשער מתנה עבורם - ספר שלי (כי "לא באים בידיים ריקות לביתו של אדם", כך לימדה אותי אמי, חנה).

אחר כך ישבתי עם חבר בבית קפה והתענגנו על בורקסים, עוגת קינמון שבלולית, וכוס פירות גרוסים בחלב. נפרדנו לשלום ושמתי פעמיי לרחוב פראג. הגעתי לרחוב הנביאים ושמעתי אנשים צועקים מכל עבר: "תאונה!" בין מי למי? על בטוח שלא שתנחשו.

אמבולנס עקף בתזזיות את מכוניתי ומכוניות של נהגים אחרים שעמדו צפופים כמו סרדינים בכביש, מנסים לנוע לצד המדרכה כדי לתת מקום לאמבולנס לנוע ולפלס לו דרך, תוך שהוא צופר מרה ומכניס ללחץ את כל הנהגים והולכי הרגל. כולם סקרנים לדעת, מה קרה? לאן הוא נחפז ומשמיע יללות איומות שכאלו ברחוב הנביאים כשפניו לכיוון העיר העתיקה? מי יודע איזה אסון קרה שם שוב, בעוד העיר ירושלים "מפוצצת" ממבקרים ואירועים.

והנה, מול עיניי, האמבולנס שעקף אותי בצלצולי שבר, מנסה לפלס דרכו בין כל המכוניות הקטנות והגדולות, בין האוטובוסים והאוטובוסים הכפולים..., בלי אזהרה מוקדמת, נקטעה לפתע "שירתו"!

"הו, יופי, תודה לאל, אם הוא לא צופר, סימן שיצא מכל סבך התנועה הצפופה והאיומה הזאת", אמרתי בלבי ונסעתי מתונות לעבר רחוב פראג הצר והקטן אליו היו נשואות פניי. תוך כדי נסיעה, הבחנתי על הכביש בשברי זכוכית ובאוטובוס עומד בצד הנגדי שקצה הטמבון שלו עקום. "תאונה!", חשבתי בלבי. כך הוא עמד באמצע הכביש ולא זז. כל הנהגים צפרו לו בקולי קולות שיזוז כבר! מה הוא עומד שם? ומדוע כל האנשים יורדים ממנו במקום שאין בו תחנה?

"הוא האשם!" צעק נהג אחד והצביע על האוטובוס שעמד מבויש בצד הכביש. "נכון, הוא האשם!" הצטרפו אליו נהגים נוספים והרימו קול צפצפה. איזה חוסר התחשבות מצדם. חשבתי בלבי. מה, הם לא רואים שהאוטובוס פצוע? מה הם צופרים? אז עוד דקה שיחכו, מה בוער?

לקח לי חצי שעה תמימה לעבור מרחק של מאה מטר עד שהגעתי ליעדי. והנה, מה אני רואה? האמבולנס שמיהר וזעק כל הדרך שנפנה לו מקום בכביש, לא שם פעמיו לעיר העתיקה כפי שחששתי, אלא ראיתיו חונה לפניי ברחוב פראג. עתה עלה חשש נוסף בלבי, שמא בא לקחת את שכנתי הטובה והחולה. ואז נשאתי תפילה בכל לבי, שלא עבורה הגיע דווקא לרחוב הזה.

החניתי את מכוניתי אחרי האמבולנס, ובעודי עוברת על פניו, חשכו עיניי... מה זה? הראי שלו היה מרוט והתדלדל לצד הדלת, כל הצד השמאלי הקדמי, כולל הטמבון נמעך באכזריות וחציו ניתק ממקומו, פנס אחד שלו נשפך החוצה כולו מנופץ..., מה זה צריך להיות? חשבתי בלבי... ומצד שני, התנחמתי שהוא לא חונה כאן כדי לקחת את שכנתי החולה, כפי שקרה לא פעם.

עוד לא התאוששתי מהמראה, שהזכיר לי תאונות דומות אותן חוויתי בחיי, והנה, נפתחה דלת הנהג וגבר צעיר חובש כיפה שחורה, לבוש אפוד זוהר בצבע צהוב בוהק, ירד מהאמבולנס והתקשה לסגור את הדלת.

"מה קרה?", שאלתי

"אוטובוס נכנס בי עכשיו ותראי מה קרה", אמר והצביע על האמבולנס הפגוע.

עתה הבנתי מדוע כעסו הנהגים על האוטובוס, כי הוא באמת היה האשם בתאונה ופצע קשות את האמבולנס, מבלי להמתין, ולו לרגע, עד שהלה יעבור וייסע להציל עוד נפש אחת בישראל.

"זה אתה שצפרת בקולי קולות לא מזמן ברחוב הנביאים?"

"כן, זה הייתי אני", אמר.

"להיכן נסעת? קרה משהו בעיר העתיקה?"

"לא", חייך, "מיהרתי לקחת יולדת מ"מאה שערים" ל'הדסה הר הצופים'".

"נו, תודה לאל שזו יולדת ולא חס וחלילה..."

"מריצים אותנו גם למקרים של 'חס וחלילה' כמו שאת אומרת". אמר ולא יסף.

עוד לא סיימנו לדבר ופתאום הגיח אוטו מפלצתי ונכנס בזהירות יתרה לרחוב פראג הצר. הבחור קיבל שיחת טלפון, התנצל בפניי והזדרז לענות לשיחה. שמתי לב, שמכונית משטרה כהה עם אורות כחולים בתוכה, הגיחה לתחילת הרחוב ועלתה על המדרכה. הבחור סגר את הפלאפון ופסע לעבר מכונית המשטרה ודיבר עם גבר שישב בסמוך לנהג המכונית. הבנתי לפי תנועות ידיו של הבחור, שהוא סיפר להם את שאירע והצביע מדי פעם על האמבולנס. אחר כך, נפרד מהם לשלום ושב לעמוד לידי.

לקח לי דקה להבין, שהאוטו הענקי הזה שנכנס בזהירות לרחוב הצר, הוא לא אחר מאשר גרר, שבא לקחת את האמבולנס החבול ל"בית החולים לאמבולנסים". היה זה כה משונה בעיניי לראות את המחזה. פעם ראשונה שאני רואה אמבולנס אחרי תאונה, אחד שבדרך כלל נושא בקרבו אנשים אחרי תאונות דרכים, חולים, יולדות ומי לא..., ועכשיו הוא עצמו נמצא באותו מצב וזקוק שמישהו יישא אותו למקום בו יטפלו בו ויחזירו אותו לאיתנו.

הבחור עלה שוב לאמבולנס, הדליק את המנוע ובהתאם להוראות נהג הגרר, טיפס לאט-לאט במעלה גבו של הגרר. נדמה לי, ששמעתי גניחה שיצאה מלבו של המנוע, שבכבדות הניע את גלגלי האמבולנס החבול, עלה לגרר ונעצר!

הצעיר, יצא בזהירות מהדלת, לקח עוד מספר חפצים, שהיו מונחים על יד מושב הנהג, וירד מתונות לכביש והחליף עוד מספר משפטים עם נהג הגרר. הנהגים שחיכו לפינוי הכביש הצר, חלקם יצאו ברברס מהסמטה, ושאר הנהגים החלו לצפור לנהג הגרר, שיזדרז לנסוע ויפנה סופסוף את הרחוב, שכן, כבר חיכו פה כמעט חצי שעה.

ריחמתי על האמבולנס, כמה טלטולים יעבור בדרך עד שיגיע ל"בית חולים לאמבולנסים". איך יחטטו בקרביו לראות אם הכל בסדר. איך יצלמו אותו מכל הצדדים, יעקרו את הטמבון המעוך שלו כמו שעוקרים שן חולה, ועד שירכיבו לו טמבון חדש, ירחם השם. איך הוא ייראה, בלי צורה אנושית, כשיוציאו מפניו את הפנס שהתרסק ונשפך החוצה, שלא לדבר על הראי המתדלדל לצד הדלת המעוכה?

בקיצור, אני לא מקנאה בו ויודעת בביטחון, שיטפלו בו מהר, לפני כל המכוניות הפגועות שהגיעו לכאן, כי הוא שייך למועדון V.I.C. (Very Important Cars). אתם רואים? גם פה יש פרוטקציה.

אודה ולא אבוש, אני שונאת לצלם! אך את התמונה של אמבולנס הנלקח על גבי גרר, הייתי חייבת לצלם, והריהי לפניכם. כל שנותר לי לעשות הוא, לקוות שהאמבולנס יחלים במהרה ושבעתיד, ייזהר מאוטובוסים! כי אלה חושבים את עצמם ל"מלכי הכביש" ולא עושים חשבון לאף אחד, אפילו לא לאמבולנסים!