שגרת החירום מחפשת ערסל

בוקר, שגרת החירום מתחילה לגלות סימני עייפות, חולשה וחזרה לשגרה, המתח המובנה מאבד מנפחו, החרדה מתחילה להתכנס לשגרת חשש, הנורמליות מטפסת אט אט ומזיזה בעדינות את החירום לירכתיים. סימנים ראשונים פגשתי בבית הכנסת אליו הגעתי להשלים מניין, ומצאתי במקום שלושה מניינים מלאי חיות וערנות. מיהרתי לבית הכנסת הקבוע שלי, בית הכנסת שאתמול הצליחו להתפלל בו במניין על חודו של אבל המחויב בתפילת ה"קדיש", והנה ארבעה מניינים וחצי שקועים בתפילתם.

סימן נוסף להתמוססותה בטרם עת של שגרת החירום פגשתי בשובי לביתי בדרך העוקפת, בואכה מקום כינוס בימי שגרה של מאות העובדים פלשתינים מדי יום. היום עדיין שממה, אין יוצא ואין בא, סברתי לתומי. פתע, הבחנתי בחמישה נושאי צידנית מזון כחולה הממהרים להיכנס למתחם בנייה מצד שמאל של הכביש העוקף, נועלים אחריהם את הדלת המאולתרת. החיים חזקים כנראה מכל, במיוחד ששגרת החירום מתחילה להתאדות.

בביתי, קידמוני נכדיי לבושים בפיג'מות אחידות חדשות, אותן רכשה כלתי באחת מרשתות הבגדים, וכשתמה התפילה, תמו הברכות לרפואת כל חולי עמו ישראל, תמו האיחולים לשובו של אבא הגיבור מהקרב, תמה שירת ה"אני מאמין", עמדו הנכדים, פרט לקטנצ'יק שלא ויתר על הפנקייק טבול במייפל, ובדום מתוח כשהם מצדיעים החלו לשיר את ההמנון הלאומי להפתעתנו, כשקולם מרעים, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", והבנות הגדולות ממהרות להצטרף אליהם ומצדיעות אף הן.

מבחינת הנכדים תם הקרב, ניצחנו והשגרה מסתתרת מאחרי הדלת בדרך לביתם, למיטתם, למשחקיהם, לשגרתם. בעודי נרגש משירת ההמנון על-ידי נכדיי המתוקים קיבלתי הודעה, גם חתונתם של הלוחם אלעד וזיוה היקרים נדחית לתאריך לא ידוע, זו חתונה רביעית עליה אני מקבל הודעת דחייה. חוזרים לשגרה או שעדיין בשגרת חירום?

תאום ציפיות הוא מהלך ראשוני ומחויב, המפתח למניעת קונפליקטים מיותרים ומאבקים אין חפץ בם. מה קורה, אני מהרהר, כשאני עושה תיאום ציפיות עם חוסר ודאות, עם אסטרטגיה, עם שמא, אולי, פן וייתכן, עם חושך שניתן לממשו בידיי, עם אפלה מוחלטת? הבוקר התעוררתי לתחושה מוזרה שכזו, תחושה של ציפייה דרוכה, מתוחה, ו-הזה לא מגיע. עשרה ימים אנו מבוצרים בביתנו הקט, חיים סביב הממ"ד, ברחוב הפחד בואכה סמטת החרדה, בשכונת הזעם והיגון, נכונים לכל תרחיש, לכל אירוע, לכל רחש. בינתיים המציאות מכתיבה חיים אחרים, נוגעים לא נוגעים, ליד, סמוך, אך אינם מובילים לממ"ד.

תיאום ציפיות

המזווה בממ"ד התרוקן והתמלא ולא מאליו, הכסאות הוצאו לחדר הסמוך, רק בקבוקי המים והסודה, ערכת העזרה הראשונה ופנס הרדיו הגדול נותרו מפוחדים ומבוישים בפינת הממ"ד. על-פי תיאום הציפיות הווירטואלי שערכתי עם עצמי, היינו אמורים להיות ספונים ונטושים כמו חוף בממ"ד, מחבקים את כל החיבוקים, עוטפים בכל העטיפות, מכילים את כל ההכלות, סופגים את כל הספיגות, מספרים את כל הסיפורים, משחקים את כל המשחקים, שרים את כל השירים, חדים את כל החידות, צוחקים מכל הבדיחות, מהרהרים בכל ההרהורים, מתפללים את כל התפילות ובראשן תחינה שהודעת פיקוד העורף תגאל אותנו ממצבנו ותשחררנו מהממ"ד.

על-פי תיאום הציפיות הווירטואלי, עם קבלת הודעת פיקוד העורף על אפשרות היציאה מהממ"ד היינו אמורים להיאנח את אם כל האנחות, לנשום את כל הנשימות, להתמתח את אם כל המתיחות, להמתין לאזעקה הבאה, ו-הזה לא הגיע. אינני יודע האם להודות על ה-זה לאל הטוב על החסד שגמלנו ומנע מאיתנו את חווית הממ"ד בעת מלחמה, את החרדות ושריטות הנפש יחד עם צריבות הנשמה או שמא להצטער על שאיום נורא זה מהגבול הצפוני חי וקיים ולא הוסר מן העולם.

ה-זה מותירנו תלויים על בלימה, שגרת חירום נוכחת נפקדת ומאבדת מעוצמתה, עד כדי תהיית כלתי האם לא נכון לשוב עם הנכדים לביתם, לפחות עד שנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן ישוב לביתו. "בזמן הביקור, קבע קבינט המלחמה המשפחתי היושב בסלון הבית, לא יעזו לפתוח חזית צפונית, לכן אנחנו בטוחים בשבוע הקרוב", כך חלפה לה שגרת החירום מן העולם ונותרנו עם שגרה פלוס חשש קליל.

בימים אלה השכלתי בעיקר להבחין בין תיאום ציפיות ממשי מוחלט לתיאום ציפיות וירטואלי, ועוד, מה שנכון לעכשיו אינו בהכרח נכון לשעה הבאה, למרות זאת יש להיערך ולא לסמוך רק על הנס. חבורת הפיג'מות החדשות התלבשה, שלב המטלות הלימודיות וההעשרה הגיע, כלתי מתארגנת, רעייתי כבר בבית הספר, בתי המחנכת בזום, בתי המהנדסת מקלידה ללא הפסק, בן זקוניי הצדיק מפיח רוח בגחלת היהודית לבל חלילה יתמעט אורה.

שגרת חירום גם אם ניטל זוהרה, מסע ניחום האבלים נמשך, ארוך, מייסר וגדוש כאב וחמלה, סיפורי הנרצחים, גבורתם, מסופרים בהתרגשות. תופעה חדשה, אשר לא ראיתיה מימיי באה לעולם באסון זה, מעל בני המשפחה האבלים היושבים "שבעה" מביטה תמונתו הגדולה של החלל, תמונה המאפשרת למנחם לחשוב עליו, לא רק על החיים, אדם, עם פרצוף ושם, עולם מלא, חיים שנקטפו בטרם עת כתאנה שנארתה טרם עונתה.

משמר כבוד

כל כך שמחתי, על-אף שמילה זו אינה מתאימה למציאות חיינו הנוכחית, כאשר בהלווית אחד החיילים שנרצחו בטבח הנורא ובה השתתפתי, לא נורו מטחי כבוד. מטחי הכבוד, תמיד שולחים אותי ארבעים ואחת שנים אחורה, שמיניסט שהתגייס לצבא בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, אשר יום אחד יושב עם חבריו בחדר בישיבה התיכונית ליד טייפ ענק ומאזין ברוב קשב וחשש עם כולם למהלכי המלחמה ויום אחרי כבר חייל המתאמן להצטרף אל אותה מלחמה.

במהלך הטירונות הזעיקו אותנו, חיילי גבעתי המתחדשת, להיות משמר כבוד לחלל צה"ל בבית העלמין הצבאי ברעננה. עד היום מלווה אותי תחושת ההחמצה באי היכרותי את החלל, אשר לא ידעתי את שמו, את פרצופו, את משפחתו, את אהבותיו, אכזבותיו, חיוכו, יגונו, חייל, מספר אישי וקבוצת טירונים שנשלפה מהאימונים לירות כדורי סרק במטחי כבוד. אני כן נושא עימי עד היום את קולו המרעים והמרטיט, נוסך האמונה של הרב הצעיר של רעננה דאז, הרב יצחק פרץ, שאמר בקול חזק: "דמם של בנינו ורעינו אינו לשווא, דמו של החייל הוא דם של תקומה, דם של תחייה".

לאחר הלוויה זו כתבתי מכתב לרמטכ"ל דאז, משה לוי, ובו הצעתי שכל כיתת ירי כבוד המגיעה אל בית העלמין לחלוק כבוד לחלל, תקבל טרם הגעתה נייר עמדה עם פרטים רלוונטיים על החלל, עד היום, ארבעים ואחת שנים אחרי, טרם קיבלתי תשובה.

בצאתי מבית העלמין פגשתי בשכני המרוחק ממתחם מגורינו ארבעה בתים בלבד, בנו, תלמידה של רעייתי בעבר, נמצא בקו הראשון בחזית הלחימה, השכן אינו מוכר כדברן בלתי נלאה, והפעם לאחר שהקדמתי לו שלום עצר והחל: "אני מנסה לארגן משמר שכונתי, שמירה בזוגות ברחוב שלנו, אנחנו חייבים להיות מוכנים". עשרה ימים חלפו מהטבח הנורא, חשבתי לעצמי אך בשעות הבוקר שתמו ימי שגרת החירום, והנה באחת, אדם רציני, משכיל, נטוע היטב בהוויה הישראלית השיבני למחוזות החרדה עד כדי מעשה האבסורד שהייתי שותף לו בנעילת שער צדדי במנעול קטן.

כפרפרזה על המאמר במשלי, "אשרי אדם פוחד תמיד", ציטטתי לעצמי, "אשרי אדם דואג תמיד", קיבלתי על עצמי כי ראוי להישאר בשגרת חירום בעצימות גבוהה מאשר חלילה להיתפס בשגרה ללא מוכנות. סימן נוסף לערעורה תחושת שגרת החירום באה לידי ביטוי ברצונו של בן הזקונים, מייסד חמ"ל הקודש למען עם ישראל לשוב לאוהלה של תורה, לשקוד ולהגות יומם ולילה.

התרופפות

"אם תלמידי בתי הספר חוזרים לספסל הלימודים, אם הפועלים שבים למקומותיהם, גם אני רוצה לחזור לישיבה, ללמוד תורה בבית המדרש שוקק החיים".

קשה עלינו רק המחשבה על פרידתו מעמנו ושובו לפאר הישיבות בעיר הנצח ירושלים, אנו מעלים סברות וטעמים מנומקים בעד הישארותו עימנו בימי המלחמה, אך הוא משיב במטבע הלשון המוכר לנו כל כך "התורה מגנא ומצלא", התורה מגינה ומצילה.

כלתי והנכדים נוסעים במהירות לקיבוץ בו נמצא בני מאז קיבל צו-8, צוהר של הזדמנות למפגש טרם שיעלה עם שאר הכוחות עוד הערב לדרום. בתחילה סברנו רעייתי ואנוכי כי עדיף שבננו יהיה ממוקד כל כולו עם רעייתו והנכדים המתגעגעים מאוד, לאחר מחשבה שנייה החלטנו לבקרו יחד עם הבנות ובן הזקונים לזמן קצר מאוד, רק אחרי שמשפחתו הגרעינית נהנתה ממנו באופן מלא.

זו הפעם הראשונה מזה עשרה ימים שבנותיי ובני יוצאים מהבית. הגענו לקיבוץ, שמחנו מאוד במפגש, ה-יחד הזה מחמם ומחבק, עוטף ואוסף, שבנו שמחים ומודאגים, הלילה הוא מדרים עם חבריו הלוחמים. שיא שיאי תחושת התרופפות שגרת החירום באה לידי ביטוי עם שבנו לביתנו, הכלה הפתיעה אותנו וביקשה ללון עם שלושת נכדינו-ילדיה בביתה. שמחנו בהחלטה והבטחתי להותיר גם הלילה את הגל הפתוח הבטוח.

ערב, השקט בבית לפתע נשמע מכביד, קול צהלת הנכדים, צחוקם המתגלגל, בכי הגעגוע לאביהם וסתם קימוט מצח זועף על שלא קיבלו ביצת הפתעה נוספת, חסרים פתאום.

סבא שטויות וסבתא שוקולד כך מכנים אותנו באהבה נכדינו, חשים פתאום בריק, בחסר, עכשיו יש לבנות זמן נוסף להיאבק על שמה הטוב וכבודה של מדינת ישראל, מאבק פנים וחוץ, מאבק עיקש, חסר פשרות, מאבק שרק מי שנולדה בארץ הטובה והיפה הזו, נטועה בשורשים עמוקים אל המולדת, יכולה להיאבק.

חתננו היקר הודיע לביתנו כי ייתכן שיקבל חופשה קצרה לביקור בן מספר שעות, ההתרגשות בעיצומה. עוד סימן להתפוררותה של שגרת החירום, בתי החליטה לצאת מחר בבוקר לקנות מספר פריטים מיוחדים, להכין לאהובה מארז שהוא כל כך אוהב, אליו כל כך התגעגע, מארז מנחם ומחבר. לילה, עכשיו הזמן למחשבות, הזמן להרהורים, הזמן לבחון איך שומרים על שגרת החירום, למרות ההתרופפות המטרידה. הגזרה הצפונית מתחממת על אש קטנה ומבוקרת, ממתינה לראות מה יעלה בגורל אחותה בגזרת דרום, מגרש מחשבות רעות, תנו לי חלומות טובים.