החיים פורצים משׂדות העצב

קשה יהיה לשקם את הקיבוץ - אבל הרוח הציונית לא תישבר. יותר ממאה ושלושים מתושבי הקיבוץ נרצחו - ולקח זמן עד שהיישוב טוהר ממחבלים. מפעל הדפוס ימשיך להיות חוד החנית, שכן זה מקור הפרנסה העיקרי של היישוב. דפוס מודרני שמשרת בצורה מפוארת את משרדי הממשלה, את חברות האשראי. גידולי השדה והחקלאות גם הם מהווים מקור לגאווה. תמיד אנו חשים כמה העם צמא לחקלאות שלנו, לפירות שלנו, לירקות שלנו. זאב היה מחובר לחזון הזה - לאותו דגל של המתיישבים שהגיעו לארץ בעליות השונות. כדרך לשלב ציונות ויהדות - תמצאו במקום גם בית כנסת.

סיפורם של זאב וזהבה הקר קשור לתולדות הקיבוץ, למאבקים הקיומיים של מדינת ישראל. הילדים שלהם ספגו מהם אהבת הארץ, חינוך שמושתת על חיבור לעם ישראל, לחזון שיבת ציון.

ההספד שלי - אבן מקיר תזעק

בהספד שלי בטקס הקבורה העליתי על נס את פועלם - והדגשתי את החיבור שלהם לנופי הנגב, נופי חייהם, כך אמרתי:

"יש קשר בלתי ניתן להפרדה בין האדם לבין נופי החיים שלו. חכמינו ידעו שיש קשר עמוק בין האדם לבין המקום שחי בו, שגדל בו, שתרם משאביו למענו. בארי אכן היה המקום שהכיל בתוכו את מסלול החלומות של זאב וזהבה האקר. במקום הזה ולמקום הזה - אלה היו החיים שלהם - וכך גידלו את הילדים שלהם - באֵרי סימן את כיוון הצמיחה, את דרך החיים.

הפסוק שאומר זאת יותר מכול נמצא במסכת תענית דף י"א - "ושמא יאמר אדם - 'מי מעיד בי' - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו. שנאמר - 'כי אבן מִקיר תזעק וכְפיס מֵעץ יענֶנה' .

מי ששמע את זאב וזהבה ידע תמיד מה מקורות ההשראה שלהם, איזו אווירה הם נשמו, מה הם רצו להנחיל לדור הבא. הילדים של זאב וזהבה ינקו את רוח המולדת הזאת - הם הרגישו את האהבה של אבא זאב ואמא זהבה בכל העוצמה. ראו לפניהם דוגמה אישית - הורים שיש להם אידאלים - הורים מלאי אהבת הארץ שתורמים לקיבוץ, שהצלחת הכלל חשובה יותר מכל, גם מהצלחת הפרט.

בעיני ילדיהם - היו זאב וזהבה מושא להערצה, לאהבה. דרך חיים שיש ללמוד ממנה. אבא זאב התורם כל משאבּיו להצלחת הקיבוץ, להצלחת הגידולים בשדות. אימא זהבה שתורמת למפעלים של הקיבוץ. שעושה הכל באמת ובאמונה. זאב היה ידוע כחקלאי פורץ דרך, יצירתי ובעל חזון. זהבה נחנה בכישרון אמנותי, בין היתר ייצרה סבונים טבעיים. הדוגמה האישית הזו הייתה נר לעיניהם של כל הנכדים. השיחות שלהם עם הנכדים העידו כמה חשוב להם לשתף את הנכדים במעשיהם, להתעניין במה שעובר על הנכדים, לייעץ להם, לתרום להם מניסיונם האישי".

שירת השבר והתקומה

אולי השירה תוכל לבטא את הסיפור של אותה שבת נוראה, של האפוס המיוחד של קיבוץ בארי. בקיבוץ גר ושר במשך שנים - המשורר אנדד אלדן. בשנת 2014 כתב בספר שיריו: "הַסּוּפָה הַמְּדַפְדֶּפֶת בִּי נִפְרַעַת". בשיר אחר שלו יש מעין משא נבואי, אולי כצופה בית ישראל ידע לחזות מה עומד לקרות: "עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ... כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ... לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים".

אביא לסיום שיר שכתב בלפור חקק - ושיר שלי על זהבה וזאב האקר. כמה ימים לפני הטבח ביקרו בסוכת בתם וחתנם בירושלים. בתם היא כלתי ובני היה חתנם. בלפור חקק כתב על כך שיר - וכך פתח את השיר שלו:

הם היו בסוכה של בתם וחתנם בירושלים, יומיים לפני הרצח. זהבה וזאב הי"ד יצאו מהסוכה בירושלים אל קיבוץ בארי, אל ביתם, אל מותם. בסוכה לא ידעו כולם שזה מפגש פרידה מהם.

הטבח היה בשמחת תורה, לכן השיר שכתב בלפור חקק - נקרא "ישמחו קדושים ישמחו רחמנים": זו שורה מתוך הפיוט "מפי אל" ששרים בשמחת תורה.

הנה השיר:

"ישמחו קדושים ישמחו רחמנים"/ בלפור חקק

לזכר זהבה וזאב האקר, הי"ד
שנרצחו בקיבוץ בארי, 7.10.2023

יוֹמַיִם לִפְנֵי שֶׁפָּשְׁטוּ הַפּוֹרְעִים
בְּבֵיתָם, בְּגַנָּם
הֵם הָיוּ בַּסֻּכָּה בִּירוּשָׁלַיִם
הֵם נַעֲנוּ לִדְרִישַׁת חֲתָנָם:
הַשָּׁמַיִם נִפְתְּחוּ, הֵם הִבִּיעוּ מִשְׁאָלוֹת
הֵם הָיוּ עֵרִים בַּלַּיְלָה שֶׁל הַלֵּילוֹת
כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַנֵּס.

הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁבְּלֵיל הוֹשַׁעְנָא רַבָּא
נִשְׁאֲרוּ עֵרִים כָּל הַלַּיְלָה
עַד הַבֹּקֶר שֶׁבּוֹ הִגִּיעַ הַמָּוֶת
הַמִּתְבּוֹשֵׁשׁ.

הסיפור של זאב וזהבה היה סיפור מעורר השראה. זאב בן הקיבוץ התאהב בזהבה שהייתה ילדת חוץ, ובעיניי היה זה שחזור של הסיפור התנ"כי - בועז המקבל בזרועות פתוחות את רות, שהגיעה לבית לחם, כזרה לכולם, נוכרייה. כתבתי על כך שיר, שמציג את הסיפור של זאב וזהבה כהתגלמות של האֶפּוס המקראי: הצבתי בראש השיר את הפסוק ממגילת רות - פנייתה של רות לבועז:

"מדוע מצאתי חן בעיניךָ להכירני, ואני נוכרייה" - מגילת רות.

מגילת אהבתם - הקמה והתקומה
קדש לאהבתם של זאב וזהבה האקר שמתו מות קדושים בשבּת הדמים

הרצל חקק

לִשְׂדוֹת בְּאֵרִי בָּאָה הַתַּמָּה, לַקִּבּוּץ.
בִּשְׂפַת הַמָּקוֹם כְּנָכְרִיָּה, יַלְדַּת חוּץ.
בַּשָּׂדוֹת רָאֲתָה אוֹתוֹ וּפָנֶיהָ הָיוּ
רַעַד טְלָלִים, לְלֹא מִלִּים.
כְּאַגָּדָה, כָּמוֹהָ נַפְשָׁהּ לִכְמֹהַּ, כִּי הָלְכָה
בַּשָּׂדוֹת לְלַקֵּט חֲלוֹמוֹת וְשִׁבֳּלִים.

אֵלֶּה הָיוּ יָמִים שֶׁל תְּקוּמָה לֹא שׁוֹקֶטֶת,
וְאַחֲרָיו לִבָּהּ יַהֲלֹם, טוֹוֶה חֲלוֹם.
לָהּ חַמָּה, קָמָה. וּמְלַקֶּטֶת.
זָהָב בִּשְׂעָרוֹ וְעֵינֶיהָ אֵשׁ,
לֵב אֶל לֵב, וּמָה עוֹד תְּבַקֵּשׁ.
שְׂדוֹת בְּאֵרִי - הַבְּאֵר שֶׁל הָאַהֲבָה,
זְאֵב יָדַע לָגֹל אֶת הָאֶבֶן
וְזֶהָבָה מִנִּשְׁמָתוֹ חֶרֶשׁ שָׁאֲבָה.
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה הִשְׁתַּנָּה מֵאָז,
אֲבָל זָהַר הַקֶּשֶׁר הִלָּהּ שֶׁל פָּז.
גַּם בְּבוֹא הַיּוֹם הַנּוֹרָא, נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ
נִקְשְׁרָה. נָגַהּ לָהֶם שָׂדֶה שֶׁל אוֹר,
מִמֶּנּוּ עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא שָׁבוּ אָחוֹר.
תָּמִיד זָכְרוּ שְׂפָתֶיהָ פִּיו הַמְּלַחֵשׁ
אֵלֶיהָ, אַיֵּךְ.
אַתְּ הַזָּהָב שֶׁלִּי,
בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ.
הוּא בְּנִשְׁמָתָהּ, הִיא בְּנִשְׁמָתוֹ.
אַגָּדָתָם תַּמְשִׁיךְ בְּחַיֵּינוּ לְמַלֵּא וּלְזַכֵּךְ:
כִּי יוֹם מוֹתָהּ, גַּם יוֹם מוֹתוֹ.