מחלקי המים עושים מתן תורה

בפרשת 'ניצבים' למדנו: מתן תורה הוא לא רק לניצבים במעמד מתן תורה: כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלֹהינו ואת אשר איננו פֹּה עִמנו היום (דברים כ"ט, יג- יד). מחלקי המים בבואם לחלק את המים לכולם יודעים זאת: נשמות כל בני ישראל בכל הדורות זוכים לקבל את התורה. גם נשמות בני ישראל בדורנו.

בין שקיעה לזריחה יש זמן חצות, שבו נדרשים מחלקי המים לאסוף את הניצוצות בין ערביים. הם מביאים אז דבר תורה מירושלים.

בצמא קוראים אנו בספרו של אשר יוּבל "מחלקי המים" ומענג להיווכח, כיצד זוכה המחבר להביא לנו מדי שבוע את פירות חוכמתם של הדורות, פרשה אחר פרשה: להעשירנו במובאות מן המדרש והפיוט.

אנו רגילים לקרוא מדי שבוע את דבר "מחלקי המים" באמצעות האתר המביא פרשנות זו מדי שבוע בשבוע. והנה קיבץ לנו אשר יוּבל את דברי השיר שהופיעו מדי פעם כחלק מדברי הפרשנות שהופיעו בשנים האחרונות. ונעימים הם הפיוטים, וחכמים הם.

בהקדמה לספר פיוטיו הוא כותב: "הפיוט והמדרש, שני ערוצי היצירה המרכזיים של קדמונינו, יקרים בעינינו משום שהם הד נאמן לרוחם של בני ארץ ישראל שנאחזו באדמתה של הארץ הטובה". ועוד הוא כותב, ובכך הוא מבטא את מטרתו: "מעת לעת מגלה כל צמא למים בתיבתו דברי תורה המשיבים את נפשו ומנעימים את שבתותיו ומאירים לו את ימיו, בין אם מדרש בהם, בין אם שירה".

לשירה הזאת צמאה הנפש: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור". מי שקורא את ספרו של אשר יובל 'מחלקי המים' חש שהמשורר משוטט עדיין עם להקת הלווים, ועיניו נשואות לבית המקדש. הוא נושא עמו עבור קוראיו את שירתו: זו שירה, שחיה את הרוח של העם העולֶה בשלושה רגלים לבית המקדש, וכל מעייניהם של בני ישראל להמשיך בכיסופיהם לציון.

קַדְשוּ ישראל שֵם שמים
בחג הסוכּות
ועֲלו לציון וירושלים
להַלל ולהודות.

(עמוד 13).

היכן הראשית והיכן אבני המקום

השירים נוגעים במחזור השנה, יונקים כוחם מן המסורת, מן המשמעות של החגים והמועדים. הנפש יודעת היכן הראשית, ולאן הנשמה נמשכת.

נתחיל ונמשיך מבְּראשית
בפרוס תִשְרי וחגיו
כולנו יחדיו, כאן ועכשיו.

(עמוד 14).

אנו קוראים את שיריו של אשר יוּבל, והולכים יחד עמו עם בני ישראל מאז ימי המדבר ולאורך הדורות. אוהל מועד הוא לא רחוק מכאן והנפש עודה גוללת דפי תורה ושואבת מהם מים חיים ומשמעות לדרך הארוכה.

גָללנו ספר דברים
מִשנֵה הטוב והישר
ופתחנו לקרוא בספר
יצירת כל נוצַר.

(עמוד 14).

מרגֵש אפוא לראות, כיצד החוויות של היום נכתבות כשירת עַם בדרכו אל הקודש - והלב מתרחב לראות שורות מצלצלות, שמִתכַּתבות עם 'שירת האזינו' ועם 'שירת הים'. אנו חשים - התורה היא עבורנו דרך מפעימה למלא את הלבבות בחיים מלאים, במעיינות של שירה.

אשר יוּבל מחפש בכל המקורות שלנו את התשתית הרוחשת, את אַבני המקום של זהותנו, את אבן השתייה. הוא מחבר את כל האבנים הללו, כדי ליצור ביניהם שלום ואהבה:

הביט יעקב באַבני המקום
וּסְקרן אחת לאחת
כל אחת ראויה
כל אחת מופלאה
כל אבן וסגולתה
כל אבן ותכונתהּ
וכל אבן- אורהּ וייחודהּ.
התֹאבֶינָה לחבור יחדיו
לשָלום ולשלווה.

(עמוד 28)

אנו חשים לכל אורך הדרך, כי יש שׂיח מתמיד עם העולם הקדום, והקשר של הכותב עִם העבר מתחזק מתוך השאיבה מן הדורות שהיו. המציאות העכשווית אין לה קיום ללא מקורות העבר, ללא היוּבָלים שקדמו לו. התודעה שלו אינה מתנתקת מן החיים של אבותיו. שירה היא בעיניו תודעה קבועה של קדושה ותוכן נעלֶה.

יש בשירים חידושי פרשנות, שהם מצמררים ומרגשים. כולנו מכירים את הפסוק "ויידום אהרן", והרבה פירושים נתפְּרו לשתי מילים מופלאות אלה. כותב אשר יובל בשירו:

ויידום אהרן -
כאשר תַם לבכּות
באֶפס כּוחות.

(עמוד 55).

לומדים את יסודות העולם

השירים אכן עוקבים אחרי פרשות השבוע - אבל בין השיטין אנו לומדים על ראייתו של הכותב את יסודות העולם, את משמעות התפילה.

אל ההרים אשּׂא עיניי
אל השחר העולֶה
ותפילה ידובבו שפתוֹתיי
נדבות פי אדוני רצֵה
תפלה לעני כי יעקב
ולפניך שׂיחו יַרְצה
ואתה תרצה ועתה תֵּרָצה

(עמוד 33)

הקורא את השירים מבין, כי יש פשר ששב אלינו, ואתה שומע את קולו של הכותב, שמבשר לנו: המקורות שלנו מחכים לנו. הם אומרים שירה. התורה מדברת כמשוררת שיר - ולא רק בַּשירוֹת שלמדנו בעל פה כילדים - שירת הים, שירת האזינו. פירושיו של אשר יובל מלמדים אותנו, שיסודות השירה נמצאים בכול, גם בסיפורי המקרא, גם בתיאורים ההיסטוריים. התורה שירה היא.

אנו מבינים - שבעיני הכותב המִדבּר ואוהל מועד וחיי העם בהתהוותו, במלכותו - כל אלה אינם תקופה חד-פעמית, אלא רוחניות נצחית - זו הוויה שהולכת ונמשכת אל חיינו.

פרשה והפטרה שלובים יחד

מקרא והפטרה נקשרים זה בזה - ובין השורות אנו קוראים בשיריו של אשר יובל את הדיבור הנבואי ואת מזמורי תהילים.

אלה אזכּרה ונפשי עלַי תזעק
עת גרוני נֶחנק וקולי נִשנק.

(עמוד 88).

השורות של ימי קדם משיבות אותנו למשימות שעומדות לפנינו, ללבטים של היום. זה דיאלוג שלעולם אינו פוסק. פרשת 'ניצבים' אכן לימדה אותנו שהברית כוללת את כל הדורות. וכך כותב אשר יובל:

ושוב אנחנו ניצבים
בצומת דרכים
תמהים ונפעמים
איך נָרוֹצוּ העיתים

(עמוד 82).

בפרשות השבוע מוצאת השירה של יובל מרפא לחיינו, דרך לתת מזור לחוליי ההווה.

עוללות נשארו בכַרמי
בלי כתֵף
ובלי נטַף
משאַת נפש ומעט צֳרי
לגֵר לחלש ולעני.

(עמוד 83).

כשאנו קוראים שירה, אנו מתענגים מצליליהָ, נפעמים מהדימויים, מהתמונות - וכך חשים הקוראים רטט מיוחד בצלילה לשיריו של יובל בעקבות המקרא - ומֵעבר לכל אלה אנו נוכחים לדעת, שכמו בכל שירה משמעותית - אנו נמצאים בדו שיח מתמיד: השורות מדברות אל הלב, מבקשות להתחבר ללשון התפילה, ללשון החוויות שעוברות עלינו. זמן נוגע בזמן.

יש בשאיבה מלשון המקרא ולשון הנבואה - כוחות להטיף לנו מוסר, ללמדנו דרך ארץ - שיש מציאות רוחנית נשְׂגבת מאתנו, שעלינו לקבל את החיים בענווה.

ותבוא אליי הרוח ותאמר לי בן אדם
יען אשר גבה ליבך והִשיאךָ לאמור:
לי ארץ ומלואה, אני נֵזר הבריאה.

וכאן מלמד המשורר את בני כדור-הארץ, שנגיף הקורונה בא לחבוט בהם ולהחזיר אותם להבנת המגבלות של הקיום האנושי - כך בשירו בעמוד 91-90.

שיריו של אשר יובל מלווים לא רק את פרשות השבוע. הם נוגעים גם לימי הזיכרון השנתיים.

בחרדת קודש הוא כותב שיר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כולנו תוהים לא אחת איפה היה אלוהים בשואה, איפה היה האדם בשואה. אנו שואלים שוב ושוב: האם העולם נעשה טוב יותר לאחר הפורענות הגדולה שחולל האדם? האם העולם מתוקן יותר, והלקח נלמד?המשורר מישיר מבט אל העולם וכך זועק בשירו:

ובשוך סערות ומלחמות
ראה העולם את הזוועות
סתם את האף, הפך דף
וחזר את חייו מקודם לחיות. (עמוד 58).

כשאנו חווים את הזעזוע של העולם על טֶבח שמחת תורה של החמאס (הנאצים החדשים), ואת השאננות שלו היום בחלוף הזמן, אנו משתוממים, עד כמה המין האנושי קהה חושים לזוועות בני אנוש. סותמים את האף והופכים דף.

סיום

"זכֹר ימות עולם בּינו שנות דֹר ודֹר ", אומרת שירת "האזינו", וזו הרוח השוֹרה על שירתו של אשר יובל. בלשונו המקודשת הוא מנחיל לנו את הדרך מימים ימימה. הנה לכם שירה שאינה בורחת מן העבר ומן ההיסטוריה. זו שירת אמת והיא יודעת לערבב את הזמנים ואת התחומים. זה כוחה לחבר את הנֶצח ואת האדם הבודד.

המסר של אשר יובל הוא שעלינו להתייחס ביראת כבוד לעברית, ואין זה מובן מאליו. זו לשון הקודש - ואין להתייחס לכך כאל דבר מובן מאליו. בעיניו כתיבת שירה היא נס ממשי. המסר שלו לכולנו - יש ללמוד מן הכתוב במקורות, יש להמשיך את השיחה עם התורה בפרט, ועם שאר המקורות בכלל. הכניסה לעולם זה מעלָה את חיינו לרוממות ולשֶׂגב. אשרינו!