שלום עכשיו בין היהודים לבין עצמם

מאז האסון שנחת עלינו ב-7.10, ועוד יותר עם תחילת הגיוסים הגדולים במסגרת הכנת הצבא למתקפה על עזה, אנו עדים לתהליך חדש הפוקד את החברה הישראלית-יהודית.

לא עוד התחשבנות נמוכה עם רשויות הצבא, שמנהלים רבים המקבלים צו קריאה, כולל דו-שיח קצר רוח שבסופו, בשורה התחתונה, ההודעה האומרת הכל "אני לא יכול עכשיו להתגייס, לכו תחפשו מישהו אחר". במקביל, חרב הקיצוצים לא ידעה שובעה, היא פקדה גם את השרות החיוני הזה. ואכן מספר ימי המילואים השנתי קוצץ ב-83% בשנים 2004 ל-2017. עכשיו השתנה תוכן אותו דו-שיח: "אני כבר על מדים, אגיע בעוד שעה".

על-פי נתוני משרד הביטחון ודוברות צה"ל, כ-295,000 אנשי מילואים גויסו/התגייסו מיד עם הופעת הידיעות הראשונות על הטבח בעוטף עזה. גל ההתנדבות כלל לא רק את המשרתים לשעבר בצבא, אלא גם את המשרתים במשטרה (ובמשמר הגבול). דם חדש נמסך לשירותים העייפים הללו, שכבר חוו קיצוצים עמוקים במהלך השנים שחלפו.

גל ההתנדבות ענק, צונמי, פקד את הצבא ואת המדינה הקרועה לגזרים בשל אירועי המחאה והמדון בקפלן. גל זה סיפר על היפוכו הגדול של התהליך שכרסם אנושות בשירות המילואים, עד למועד האמור. בפועל כ-6% בלבד מאוכלוסית המדינה רשומים במערך המילואים. ומתוכם רק כ-1.5% משרתים באופן פעיל (20 ימים בכל שלוש שנים), בשירות עייף זה. והנה בא גל ההתנדבות הגדול והחזיר את החיוך ואת האופטימיות הישראלית אל פנינו ואל חיינו...

האומנם? לעיתים תכופות אני שואל את עצמי, את בני משפחתי, את ידידי הקרובים: צה"ל התעשת במהירות רבה באסון העוטף. תוך ימים ספורים הושלם הגיוס הגדול של המילואים, וכבר ניצב צבא רב, תאב פעילות, עם הסכין הידועה משכבר הימים, בין השיניים, על גבול עזה. לימים אף התברר כי הצבא, כולל יחידות המילואים, נלחם היטב גם בשדות הקרב עצמם. ואם כך נשאלת השאלה: מדוע העכירות במצב הרוח הלאומי? מדוע שח גב כולנו? מדוע אנו נתונים במרה שחורה?

שתי תשובות אציע: האחת, הידיעות על נפילת חיילים תוך כדי לחימה בעזה, קורעות לב וגורמות צער רב. האמירה הידועה כי כל אחד מהנופלים הוא עולם ומלואו איננה בגדר מליצה. כל איש מבוגר במחנה ישראל חש כאילו נפל בן מבני משפחתו הקרובים. שגרה במציאות הזו לא תהפוך אותה לנסבלת, למעיקה פחות. כולנו מרותקים לשידורי המדיה אם זו האלקטרונית ואם זו המודפסת. התוכן קשה לכולנו. ידיעות על חיילי צה"ל שנפלו והותירו משפחות שחרב עליהן עולמן, הולמות בנו.

בכלל הידיעות, המגיעות מהחזית, מצויות גם כאלו המספרות על נפילת חיילים/גיבורים, העושים שירות מילואים, ולעיתים קרובות מצורפות להן המילים, "הותיר אחריו אלמנה ו-3 ילדים" ולעיתים קרובות, קרובות מדי, אף יותר ילדים (תולדת הזיקה של משפחות הנופלים לאורח החיים של הציונות הדתית)

עובדה זו, הופכת את הידיעה האמורה לקשה ולמייסרת אף יותר, אם בכלל אפשרי מצב כזה. המחשבה שעולה בדעתנו כאשר שומעים ידיעות אלו, מלווה בהרהורים: הרי במערכה הזו, יש להכפיל האסון שפוקד משפחות אלו ב-4,5,6, פעמים, כמספר הילדים שנותרו ללא אבא + אימא אלמנה. אם להוסיף למצב דברים עגום זה (כאילו שלא די בו כשלעצמו) גם את העובדה כי לעיתים מדובר גם בעסק שקרס בעת ובעונה אחת עם האסון המשפחתי האמור, הרי שקשה מאוד להבין כיצד משפחות אלו נותרות על עומדן.

אנו חייבים להזכיר כאן את העזרה הגדולה מאוד של הקהילה, בה חיה, פועלת ונושמת, המשפחה האמורה. גם עובדה זו מסבירה את יכולת העמידה דלעיל, והיא גם זו שיש לה חלק בהצלחת הגיוס יוצא הדופן, במספריו הגדולים, של בני המגזר הזה שנענו לקריאה מיד.

כיום מצוי הציבור בישראל על פרשת דרכים מבחינת יחסיו עם אותם מתנחלים, בוגרי ישיבות ההסדר, נושאי הטליתות והכיפות הסרוגות, שהיוו במלחמה זו עמוד שדרה מרכזי, איתן ונחוש, לזכותו במידה רבה, הניצחון הצפוי (אם וכאשר יושג) במלחמה. יש לבחון בראיה כוללת ואמיצה את הסיפור המופלא של התגייסות היהדות הדתית למלחמה, גם לנוכח היחס שציבור נאמן זה מקבל ממדינת ישראל ומהמדיה, כסוג של "הכרת תודה" בהפוך על הפוך.

על הממשלה לעשות מאמץ לייצר גשרים חדשים אל ציבור זה, לעצב מחדש את מערכת היחסים בין הציבור החילוני במדינה לבין אלו הרבים מאד, המצויים אם בחזית בעזה ואם בחזיתות אחרות. האחראים לשיטפון השנאה בקפלן, אם נותר בהם שמץ אחריות לגורלה של ישראל, אמורים להפגין אותה מידה זעומה של הכרה בשותפות הגורל ליצירת השינוי הדרוש. ביחס שמקבל הציבור הזה בין אם על מסלולי קפלן, אשר במפגינים עליהם, אחזו שכרון של חוצפה, גסות רוח ותחושת כוח מזויף, ואם בהתקהלויות מסוג אחר, דוגמת ההיא באותו ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף.

המדיה החברתית הביאה לנו צילומים בשפע מאותו פוגרום במרכז תל אביב, לאחר שמתפללים (אנשי ארגון ראש יהודי) ניסו לקיים במועד האמור תפילה בהפרדה (25.9.23), כנוהגם מדי שנה. סביבם התקהלה קבוצה שנראתה כמאורגנת מראש. המתקהלים החילונים הסירו והשליכו טליתות, סידורי תפילה, גם תיבלו את מעשיהם בקריאות: "אתם לא יהודים"...

במלחמה בעזה נקבע כי המשימה המרכזית העומדת בפנינו היא: הגיעה עת שלום, בין היהודים לבין עצמם. הממשלה, הכנסת, צה"ל, וגורמים ציבוריים נוספים, אמורים לעשות יד אחת, כדי להשיג מטרה זו.