מגרש הגרוטאות של עזה

או טו טו סופרת מלחמת חרבות ברזל חצי שנה. היסטוריונים יאמרו שזהו פרק זמן קצר מדי להעריך את ההשלכות והמשמעוות של המלחמה. הם צודקים, ובכל זאת, 6 חודשים הם זמן לבחון מה למדנו על מגרש המשחקים ששמו רצועת עזה, שהפך ברובו למגרש גרוטאות. בקצרה, כותב שורות אלה מציע לקוראים כמה נקודות למחשבה:

אין מעצמות אזוריות במזרח התיכון. אנחנו, הישראלים, סיפרנו לעצמנו שנים שאנחנו הכי חזקים בשכונה. שיש לנו יכולת להרתיע ולהכניע כל אויב. הניצחון המפואר של יוני 1967 עבר מדור לדור וגם כישלון חמור באוקטובר 1973 לא גרם לנו לעצור ולחשוב: אולי זה לא באמת ככה. מתקפת ה-7 באוקטובר, שעוד תיחקר - יש לקוות באופן ממלכתי - המחישה את תלותנו המוחלטת בארה"ב: גנרלים אמריקניים מעורבים בניהול המלחמה, אמריקה מספקת חימושים כדי שצה"ל יוכל להילחם, הנשיא ביידן בונה נמל בעזה. למי ששכח, ביידן הזהיר את אויבנו לא להתעסק עם ישראל ושיגר לכאן נושאת מטוסים. מעצמה אזורית לא זקוקה לכל אלה. המיתוס הזה נופץ בקול תרועה אמריקנית רמה.

חמאס התגלתה כתנועת טרור ושחקן מדיני שתלוי בחסדי העולם. היא אומנם שלטה בתא שטח גאוגרפי קטן והטרידה את שלוותם של אזרחי ישראל שנים רבות (בעיקר בירי תלול מסלול), אך ברגע האמת התברר כי היא לבדה במערכה. הקריאות להתלכדות הזירות לא זכו למענה: אירן, הפטרון המרכזי לא נכנסה למערכה צבאית נגד ישראל והמזכיר הכללי של חיזבאללה מסתפק במלחמת התשה. לו רק היה רוצה, החימוש המדויק שיש לו (חרף אינספור מבצעי סיכול ישראלים), היה מותיר את מרביתנו במקלטים לתקופה ארוכה. בסופה של חצי שנה, חמאס מנהלת את המערכה מול ישראל לבד. היא לוחצת על ישראל במקום שהכי כואב לה (החטופים), אבל אין לה הישגים אסטרטגיים אחרי מתקפת הפתע שהצליחה מבחינתה מעל המשוער. היא גם איבדה חלק ניכר ממערכי השלטון שלה, מהמערכים הצבאיים שלה ומהשטח הגאוגרפי בו שלטה. לא לחינם היא מתעקשת במשא-ומתן לחזור לצפון הרצועה.

העולם הערבי מתבונן בהשתאות, תדהמה וסקרנות על המצב במגרש הגרוטאות הרצועתי ולא באמת מתאמץ להצילו. יש פה ושם משלוחי סיוע שמארגנת איחוד האמירויות, אבל ברמה המדינית דבר לא השתנה: כל המדינות שחתמו עם ישראל על הסכמי שלום השאירו את שגריריהם בארץ. אף לא אחת מהן ניתקה איתנו יחסים דיפלומטיים. נכון, הפרס הגדול שנתניהו חושק בו - נורמלזיציה עם סעודיה - מתמהמה, אבל הזירה האזורית בסך-הכל סטטית.

אין לנו, הישראלים, מנהיגות. יש לנו ממשלה שיש לה סמכות מתוקף היותה ממשלה נבחרת, אבל מנהיגות ישראלית לא קיימת. לא ליד שולחן הממשלה וגם לא באופוזיציה. מנהיגות נוטעת תקווה. לא בסיסמאות. במעשים! היא מסמנת חזון, קרי מקום שאליו היא חפצה להגיע. ובכן ממשלת ישראל הנוכחית, כולל כל המצטרפים לקבינט, נעדרים כל סממנים של הנהגה. אין תוכניות ליום שאחרי: לא ביחס למצב ברצועה, לא ביחס למפונים בדרום ובצפון, לשיקום היישובים בדרום, לשיקום כל המבנים שנחרבו בצפון, לבעלי העסקים שקרסו והרשימה עוד ארוכה. ויש עוד: אפילו קו גבול חדש עוד לא שרטטנו. אשמח, כישראלי, לדעת שכל זה מטופל ברמה של עבודת מטה במשרדים השונים של הרשות המבצעת (ממשלת ישראל), אבל ספק אם זהו אכן המצב.

מתי ננצח? יש במילה ניצחון מרכיבים של מתיקות וערפול. בספורט הניצחון ברור. במלחמה לא תמיד. דוגמאות: מרואן עיסא, מספר 3 חוסל. האם זה אומר שניצחנו? ישראל, על-פי הפרסומים, הרגה 30,000 אנשים ברצועת עזה. האם זה אומר שניצחנו כי מתו יותר פלשתינים מישראלים? לא באמת. אני מציע לחשוב טוב על המונח ניצחון. מולו ניצב הפסד: ב-7 באוקטובר הפסדנו: נכבשו תחנות משטרה ובסיסי צבא, נכבשו יישובים ישראלים והפסדנו ריבונות (זמנית). נרצחו 1,200 ישראלים. עבורנו זה הפסד. הכי קשה מאז 1948. כל יום שהישראלים לא חוזרים הביתה בצפון ובדרום, שלא לדבר על החטופים הוא במילה אחת הפסד. גם העובדה שנוצרו שתי רצועות ביטחון בתוך ישראל היא הפסד ישראלי.

תקדים עזה - ישראל, בגיבוי אמריקני ומפרצי, עומדת בפני מבחן של ממש: איזה מגרש משחקים היא רוצה ליצור ברצועת עזה. מה שהיא תקבע שם, ישפיע על זירות אחרות. בין העמדה המצדדת בחזרת יהודים לרצועת עזה ועד לקצה השני של החזרת הרשות הפלשתינית יש לבחור ולהוביל מתווה שישרת את האינטרסים הישראלים באופן המיטבי. זה קשה. זה מורכב. זה מסובך. בשביל זה צריך מנהיגות. אמיצה. נחושה. מעזה.

אחרון חביב: המצב בתוך החברה הישראלית נותר תחת האבחון של שסע מדמם. בשדה הקרב יש התלכדות נגד האויב. זה ברור וכך תמיד היה. במציאות של חברה ישראלית עם רוב יהודי הטרוגני וכוחות רעיוניים ופוליטיים שמושכים לכיוונים שונים, האיחוד בתוך החברה הישראלית לא באמת נראה באופק. הדוגמאות לכך מהשבועות האחרונים מוכרות לכל ישראלי. בשורה התחתונה, חצי שנה אחרי המלחמה, שההכרזה על סופה אינה קרובה, מן הסתם, ישראל משולה לעליסה: היא יושבת בצומת ומתקשה לאן לפנות. למה? כי אין לה חזון. ובמצב הזה, ישראל הופכת לנגררת אחרי יוזמות שלא בהכרח משרתות אותה.