פתרון חלקי

אקדים ואומר כי בתור מי שעוסק בענף הבנייה זה חמישה עשורים, למדתי על בשרי כי לנו, הקבלנים, אין שום אינטרס שמחירי הדיור יעלו. נהפוך הוא. דווקא יציבות בענף ובתוך זה גם ברמות המחירים, מייצרת אקלים הרבה יותר טוב למכירות ומעניקה ללקוחות הקצה תחושה של ביטחון.

לכן התרחיש להלן של התייקרות מחירי הדיור ב-2024, אולי אף באחוז דו-ספרתי, איננו לדידי משאת נפש. הוא מלמד דווקא על המציאות הבלתי אפשרית בה הענף שלנו עומד בימים אלה ובד בבד על הצורך הדחוף של מקבלי ההחלטות, לנסות ולמתן את התרחיש הזה.

אפתח דווקא בגורם שמשום מה כמעט ולא מתייחסים אליו כלל באמצעי התקשורת ובתודעה הציבורית: שכר העבודה של פועלי בניין. ובכן, אם שכר ממוצע של פועל פלשתיני עמד על כ-400 שקלים בממוצע ליום, הרי ששכר על עובד מיובא ממדינות אחרות יעמוד על כ-1,000 שקלים לפחות, כלומר פי 2.5 יותר.

יתרה מכך: שכר של עובד סיני מקצועי מיומן עשוי להגיע במקרים מסוימים אף לסכום עתק של כ-40-45 אלף שקלים לחודש.

ובמילים אחרות: החלפת הפועלים הפלשתינים מהשטחים בעובדים זרים מיובאים, תייקר מאוד את הוצאות הקבלנים על שכר עבודה ותאלץ אותם לייקר את מחירי הדירות, אחרת לא ירוויחו שקל אחד לרפואה.

לבעיה זו קיים אומנם פתרון חלקי בדמות היתרי עבודה לחלק מהעובדים הפלשתינים שיעברו את אישורי שב"כ, כך שלמשל בעלי משפחות ועובדים מבוגרים יחסית יוכלו להגיע לאתרי הבנייה, אולם, כאמור, מדובר בפתרון חלקי ביותר.

חשוב לי להדגיש כי הבאת 80 אלף עובדים זרים איננה "חאפ לאפ", אלא משימה לוגיסטית מורכבת הכרוכה במימון ערבויות, טיסות, כלכלה ולינה ולכן יש הכרח בכך שהממשלה ומקבלי ההחלטות יעניקו לחברות שמייבאות עובדים ולקבלנים "שמיכת ביטחון רחבה".

נושא אקוטי נוסף מבחינתנו, הקבלנים, הינו בעיית המימון שהתייקר פי שלושה(!) כתוצאה מ-10 העלאות הריבית של בנק ישראל, מה שהפך לחרב פיפיות עבור קבלנים רבים שלקחו מימון בנקאי לצורך קידום הפרויקטים.

גם כאן קיים פתרון חלקי, אם נגיד בנק ישראל יתעשת סוף-סוף ויוריד באופן משמעותי את שער הריבית בכ-3 אחוזים לכיוון של אחוז אחד וחצי ריבית בלבד. אבל בינינו? אני לא רואה את התרחיש הזה קורה.

ומעבר לשתי בעיות אלה, קיימת הבעיה הידועה לכל של היצע דיור מדולדל. אחת הסיבות העיקריות לכך הינה שיטת המכרזים של רמ"י שבו ידיהם הבריחו במהלך השנה האחרונה את הקבלנים מרוב המכרזים, זאת בשל שיטת מחירי המינימום ובהמשך תמחור המזכיר מניפולציות של בתי מכירות פומביים.

ברור כי כל עוד יעמדו התחלות הבנייה על כ-40-45 אלף בלבד לשנה, יימשך הלחץ של הקונים ביתר שאת ועל מקבלי ההחלטות למצוא, ובמהירות, את הנוסחה הנכונה לקיצור הליך מתן היתרים ובד בבד סוף למניפולציות במחיר מכרזי הקרקע.

לשם כך על המדינה להשקיע סכומים נכבדים ביותר לצורך שבירת מעגל הקסמים של ביורוקרטיה של פקידים שהופכים פרויקט פשוט לסיוט שנמשך שנים על גבי שנים. אין ספק שקיצור הליכים מ-6-5 שנים בממוצע כיום לחצי שנה-שנה(!) יחולל פלאים ויזניק את שנים ספורות את היצע התחלות הבנייה.

אולם, וזה אולם גדול, ברור לכל כי אותם פרויקטים שעומדים כיום על המדוכה, יבשילו רק עוד כמה וכמה שנים, ועד אז, לצערי, ימשיכו רמות המחירים להשתולל, עד שמישהו שייקח את המושכות בידיים, יחליט לשם לכך מזור!