המאבק על חופש העיתונות

כאשר הלחץ של אנשי בנימין נתניהו להפר את הסכמי העבודה עם מרדכי (מוטי) גילת ועמי בישראל היום ולהביא להדחתנו מסיבות פוליטיות בלבד - בידי בועז ביסמוט מגלגל העיניים לשמיים - לא קמו עמיתינו למחות. לא גינו. לא הסתייגו. לא אמרו אפילו "חבל". אם תמצאו מילה של לוחמי החרות עתה נגד ההדחה שלנו ב-2017 אנא הציגו בפניי את מראה המקום. (אין לי טענות לאנשי ידיעות אחרונות כי הם היו יעד למלחמתו של נתניהו בעיתונם כפי שמעיד כתב האישום נגדו.)

למרות כל האמור לעיל, ולמרות שאיש מהם לא הביע צער על שתיקת הכבשים שלו - הריני מצטרף בזה למאבקם של עמיתינו בערוץ-13 בכל לבי ומאודי. הם עיתונאים ראויים מאוד. רביב דרוקר וברוך קרא ואביעד גליקמן? חשובים מאוד. גם מתן חודורוב, ועוד ועוד.
מה ניתן לעשות? איני יודע אלא מהלך אחד, והוא להתכנס יחדיו בעיתונות המודפסת ובתקשורת האלקטרונית שנותרו חופשיות, ולהחליט לא להזמין איש מעוכרי הדמוקרטיה לראיונות. לא יריב לוין. לא שלמה קרעי. לא אבי דיכטר. ועוד ועוד ועוד. (אבל להביא את תגובתם בידיעות הנוגעות להם ובהם.)

זכרו את הכומר הלוטרני מרטין נימלר. כאשר הדיקטטורה היכתה ביהודים ובקומוניסטים ובהומואים הוא שתק. כי הוא לא נפגע. וכאשר באו לבסוף לפגוע בו לא נותר מי שיסייע לו. הוא היכה על חטא. בואו נפעל עתה כדי שלא נצטרך גם לכתוב שיר מתנצל כמותו - "לא השמעתי את קולי".