המחפים על פשע

ביום טבח שבת שמחת תורה בין בית הכנסת לביתי כשהתמונה החלה אט אט להתבהר והמציאות המדממת לבשה קולות יגון, צער, ואימה הבטחתי לעצמי שלושה דברים. השני מבין השלושה היה שלא לצפות בסרטוני הזוועה, שלא לשמוע את קולות האימה, לנסות לשמור על הנפש הפצועה ולצמצם את שריטות הנשמה אשר לא יגלידו לעולם.

ואכן, במשך תקופה ארוכה סירבתי באדיקות לצפות בזוועות אשר טרם קם תסריטאי שיכול היה לביימם, שמרתי עיניי וחשתי שאני מציל את נפשי מפני מראות אלה.

בחלוף עשרה חודשים איני בטוח שנהגתי באופן הנכון בסוגיה זו. ככול שנוקפים הימים, ככל שרוח טרום טבח שבת שמחת תורה שבה לנשוב בשדות חיינו, ככל שמכחישי הטבח בעולם מתרבים, ככל שהכאב, היגון, הזעם מתעמעם, אני נאחז ברסיסי סרטונים שבוחרות המשפחות להציג לעולם כדי לזכור את הטבח הנורא.

לצד המלחמה, עד לניצחון וההערכה מול החמאס, לצד הלחימה בשאר הזירות כולל הזירה הבין לאומית, לצד המאבק הבלתי פוסק לשחרור החטופים, מדינת ישראל אשר הייתה הקורבן מתקבעת בתודעה הלאומית כתוקפן.

תמונות הנשחטים, הנטבחים, הנערפים, הנאנסות, הנחטפים, תמונות הבתים השרופים, תמונות הביזה, וריח המוות העולה מהיישובים, פינו מהר מדי את מקומם לתמונות ההרס והחורבן בעזה, תמונות הפליטים העומסים צרורות על גביהם ונעים על-פי הוראת הצבא, תמונות תעמולה המבקשות להבאיש את ריחו של הצבא המוסרי בעולם, תמונות של רעב מומצא ומדומיין.

בעולם רואים בתושבי עזה חפים מפשע אשר נקלעו באקראי לתוך שדה הקרב וראויים הם לחמלה לרחמים וליחס השמור לבני אדם.

כמה שהייתי רוצה להאמין שאותם הצועדים כפליטים משכונה לשכונה בעזה הם אכן תמימים וישרי דרך ואז אני מביט בסרטונים אותם חושפים בני משפחות החטופים ונחרד ממעורבות האזרחים בעזה בשנאה הפורצת בהם באלימות בלינץ' בהתנהגות החייתית של מי שמבקשים להיקרא חפים מפשע ואינם אלא מחפים על פשע.

מביט בסרטוני האימה בהם נשים וילדים, זקנים, ונערות, מכים ללא רחם ביהודים שנחטפו ממיטתם, בתינוקות שנעקרו מחיק אימם, בנערות מוכתמות בדם. שומע את צהלת השונאים משתפי הפעולה של אנשי התועבה, מביט במבטי האושר והשמחה של המון שוצף אל מול טבח האחים שלי.

מתכווץ אל מול צהלולי השמחה של עוטות החיאג'ב של מי שאין אלוהים בלבבם, מבקש אוויר אל מול המפצחים גולגולת אדם ברחובה של עיר ואין מי שיעצור בידי המחפים על פשע.

סרטוני תזכורת אלה מחזירים אותי בכל פעם מחדש ליום ההוא, טבח שבת שמחת תורה, היום בו ביקשתי לגדור את הנפש בגדר ביטחון ולמנוע שריטות הנצרבות בנשמה ועתה, סבור אני כי חובה להזכיר בראש ובראשונה למי שזקוק לתזכורת בחברה הישראלית על שעוללו לנו אנשי התועבה והמחפים על פשע ובוודאי לעולם אשר הזדעזע קלות ביום הטבח ויומיים נוספים אחריו וחזר לראות בטובחים ובמשתפי הפעולה את הקורבן.

חובה לשאת על לוח ליבינו בכל יום ויום את זיכרון הנטבחים, זיכרון אש השנאה אשר כילתה ללא אבחנה באחינו ובאחיותינו לפעול במלוא העוז לשחרור החטופים ולהזכיר לעצמינו ולעולם כי יש לבוא חשבון עם הטובחים וסייעניהם משתפי הפעולה מח'אן יונס, ורפיח, מסגעייה וזייתון עד חורמה.