עוצמה לא יהודית

בפוליטיקה, כמו בכביש, לא מספיק להיות צודק - צריך להיות חכם. גם אם איתמר בן-גביר צודק (והוא לא), ההתנגדות שלו ושל סיעתו (יצחק וסרלאוף, לימור סון הר מלך, צביקה פוגל ויצחק קרויזר בתמיכה שבשתיקה מצד עמיחי אליהו שהתפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי) היא לא אנושית ולא יהודית.

אין שום דבר שמצדיק להקים אבל מאבלו וחולה ממיטת חוליו תוך חשש לסיכון חייו של נתניהו, ולמעשה סיכון של כל עם ישראל. מדובר באכזריות לשמה שאינה מאפיינת את עם ישראל. כזו שאינה רואה בעיניים דבר מלבד יחסי ציבור.

מלבד תכונות האנוש הבסיסיות הנ"ל, דבר אחד משותף להצבעת הנגד או ההימנעות של עוצמה יהודית ושל אגודת ישראל - חוסר ממלכתיות. בניגוד לציונות הדתית (הן הקלאסית והן המפלגה), הרואות בראש ממשלת ישראל התגשמות מלכות השם בעולם, מדובר בשתי מפלגות הרואות במדינת ישראל ובעומד בראשה כלא יותר מאשר מכשיר ואמצעי פוליטי.

ממלכתיות אינה ערך נימוסי אלא ערך יהודי. כבוד למלכות, כפי שמחייב התנ"ך כלפי הנהגה נבחרת, זר עבור מפלגות אלה. נתניהו אומנם אינו מלך, אבל הכי קרוב למלך באלפיים השנים האחרונות, וכידוע - מלך שמחל על כבודו - כבודו אינו מחול משום שאין מדובר בכבודו האישי. עוצמה יהודית ואגודת ישראל, שמכבדות את ראש הממשלה רק מן השפה ולחוץ (לפעמים), אינן בוחלות מלנקוט אמצעים הפוגעים בכבודו, ולמעשה בכבודו של העם כולו.

מזל שיש את אלמוג כהן, ח"כ אמיץ שהעז להמרות את פיו של בן-גביר. בעוצמה יהודית מתכוונים להענישו על הצבעתו, אבל כהן באמת לא נענש על הפרת המשמעת הקואליציונית, אלא על כך שלמרות הלחצים בחר שלא להפר את ערכיו הממלכתיום והאנושיים, ובחר לגלות עוצמה יהודית אמיתית.