איך ההיסטוריה תזכור את הנשיאות של ביידן

מה משקף הדירוג הזה זו כמובן שאלה נפרדת. דעת הקהל הפכפכה, מושפעת מחלוף הזמן, מאירועים מזדמנים. ג׳ימי קרטר, שסיים את כהונתו האחת ככישלון שקצת מזכיר את זה של ביידן, שיפר את מעמדו באורח דרמטי בימי זקנתו. הוא עזב את הבית הלבן כאשר 46% מהאמריקנים אומרים שהוא מתחת לממוצע. הוא הלך לעולמו, לפני כמה שבועות, כאשר 26% אומרים שהוא מתחת לממוצע - וקבוצה גדולה יותר, 32%, אומרים שהיה מעל הממוצע. יש נשיאים שהזמן עשה להם טוב. מעמדו של ברק אובמה, שסוף כהונתו היה מדכדך, ובישר את בואו של טראמפ, שיפר עמדה. אבל לא לכל הנשיאים שיחק המזל כך: רייגן עזב בשיא, ומאז נשחק מעמדו ההיסטורי בעיני האזרחים. קלינטון עזב את הבית הלבן בפלוס 25 (שמשמעותו: 47% חשבו שהוא מעל הממוצע מול 22% שחשבו שהוא מתחת לממוצע), ועכשיו הוא רק בפלוס 5.

בשאלות היסטוריות מהסוג הזה, הקשר בין מה שאומרים האזרחים לבין מה שאומרים ההיסטוריונים אינו הדוק, אבל הוא מתהדק ככל שחולף הזמן. ג׳ון קנדי הוא הראשון בדירוג מעשרת הנשיאים ששמם נבדק בסקר בדעת הקהל. ההיסטוריונים לא בהכרח מקבלים את הקביעה הזאת - ששייכת, אם כבר, למחוזות התרבות של הוליווד. אבל צריך לומר: מעצבי הסקר קבעו בעצמם חלק ממסקנותיו כאשר החליטו לשמוט ממנו שני נשיאים: את ג׳ונסון, שבא בין קנדי לניקסון, ואת פורד, שבא בין ניקסון לקרטר. ייתכן שלו היו נכללים בחבילת השמות, הדירוג היה משתנה. אפשר להניח שהיה משתנה.

ביידן מסיים כהונה עם תדמית מנופצת, כמעט מחוללת. מהרפובליקנים, 74% אומרים שיישפט כנשיא גרוע. זה פחות מפתיע. רוב הנשיאים (קנדי הוא החריג) מקבלים ציון טוב למדי מתומכי הצד שלהם וציון בינוני או רע מתומכי המפלגה השנייה. אלא שבמקרה של ביידן, גם בקרב הדמוקרטים הציון שלו פושר למדי. רק 12% מהם אומרים שהיה נשיא שייזכר כמצויין. עוד 32% אומרים "מעל הממוצע". 38% אומרים "ממוצע". ועוד 16% מהם אומרים פחות מזה. משמע, רוב הדמוקרטים לא חושבים שההיסטוריה תעשה חסד עם הנשיא הדמוקרטי הזה. מן הסתם, רבים מהם מאוכזבים מהמדיניות שלו בנושא כזה או בנושא אחר. אבל נדמה שהרבה יותר מזה הם מאוכזבים מהעובדה שבהתעקשותו להישאר בבית הלבן גם כאשר כוחותיו אוזלים, בסירובו לאפשר למפלגה לחפש יורש או יורשת שאולי יוכלו לכבוש את הפסגה, הבטיח למעשה את הבחירה מחדש בדונלד טראמפ.

מותר לנחש שעם הזמן חלקם יתפייסו איתו. אנשי הממשל יפרסמו ספרים ובהם דברי שבח להחלטות של קיבל, וסיפורים מאחורי הקלעים על דילמות קשות שעמד בהן בגבורה. ומתישהו - וכמובן, נאחל לו אריכות ימים - גם גילו תשחק תפקיד. אחרי מות קדושים אמור. ומה שנכון במקרה של קרטר, יוכל לחזור על עצמו, בעוד כמה שנים שזה לא יהיה, גם במקרה של ביידן.

"אם עירק תהיה דמוקרטיה מתפקדת בעוד חמישים שנה מהיום, ארבע השנים הקשות הללו ייראו אחרת לגמרי”, כתב בוש בספרו. כשכתב ארבע שנים, התכוון לקשות ביותר. מאז באו קשות פחות, שגם הן לא בישרו "דמוקרטיה מתפקדת" במובן שבוש התכוון אליו. ומצד שני, גם לא עברו חמישים שנה. דברים דומים אפשר להציע כמחווה של תקווה לביידן: אם בעוד חמישים שנה אוקראינה תהיה מדינה משוחררת מלחצה של רוסיה. אם בעוד חמישים שנה עזה תהיה כרך משגשג ושוחר שלום. אם בעוד חמישים שנה יתברר שזרעים שנטמנו בימי ביידן העלו עצים גדולים בימי… מי יודע ימיו של מי.