בלי שותפות: הקרע שלא ניתן לאיחוי

זה הטריד אותי בלילה. המילים של גולדקנופף היו פוצעות.

בשנתיים האחרונות הפוליטיקה נתפסת בעיניי כאוויר חם.

מי שנעלמו בתחילת המלחמה, ברחו כמו פחדנים לבקרים בזמן שאנחנו נלחמנו - בורחים גם עכשיו מלהוביל, מנתניהו ועד המפלגות החרדיות.
הפעם זה חדר אליי.

כך אמר יצחק גולדקנופף למקור ראשון: "הכאב שלהם (הציונות הדתית) שיהיה אצלם, והכאב שלנו יהיה אצלנו. אל תביא לי את הכאב שלך ותעביר אותו אליי. בוא נחליט שכל אחד עם החבילה שלו".

"החרדים לא ישנו את אורח חייהם בגלל שיש צבא ומלחמה - אם לא תהיה ברירה, יעזבו את הארץ. אם אתה אומר שחסר לך 50 אלף חיילים - קח את המשתמטים. יש 100 אלף משתמטים בתל אביב, בגוש-דן".

אלה מילים של מי שלא מרגיש אחריות על שום דבר שקורה כאן - לא על המגזר שלו ולא על המדינה.

החרדים לא מבינים שהקרע הוא עצום. שעם ישראל משלם מחירים אדירים. אימהות לא ישנות בלילה, בזמן שהם מתפלפלים על צרכים פוליטיים.

נתניהו וכל הביסמוטים לא מבינים שלא "מכבדים את התורה ואת השותפים הפוליטיים", כמו שהיו"ר המיועד אמר כדי לתרץ את המינוי שלו.

אין בי שום כבוד למי שלא נוקף אצבע בזמן מצוקה ומלחמת מצווה.

אין בי שום כבוד למי שקורא לחבורה הזאת "שותף טבעי" - במקום למי שעושה איתי מילואים ומסכן את חייו.

אין "מחנה אמוני", "הימין המלא". יש מי שמשרת ויוצא מהבית כשתוקפים אותנו - ויש את אלה שזורקים עלינו, נהנים מההגנה והתקציבים, אבל לא נוקפים אצבע.

אין בי כבר טיפת כבוד או סבלנות לאף אחד מהם. זהו - כבוד יש רק למי שסוחב את המדינה על כתפיו.

מילואימניקים, אזרחים, מתנדבים. אנחנו - עם מאות ימים ומחיר כבד.

עושים זאת כי ההנהגה נעלמה. הלכה לאיבוד בבליל סיסמאות וצרכים הישרדותיים.
כשכוחות לא ציוניים שולטים בכנסת - ככה זה נראה.

זו בדיוק הסיבה שחייבים לתת זכות הצבעה רק למי שמשרת שירות לאומי או צבאי. נפטור את הקשיים המשפטיים.

חייבים לעצב את המדינה מחדש. חייבים הנהגה. לעם הזה מגיע.