שותפים על מלא

גדי טאוב, יש הרבה צדק בדבריך. כמעט כל בכירי המערכת הפוליטית, הביטחונית והתקשורתית תמכו במדיניות הדו-קיום עם החמאס ובתפיסת "חמאס הוא נכס" ומקרב אלה כולם, ללא יוצא מן הכלל, התנגדו למיטוט שלטון חמאס.

כך, למשל, ראשי הממשלה נפתלי בנט ויאיר לפיד הובילו את ממשלתם להכניס באופן יחסי יותר כסף לרצועה מאשר ממשלות נתניהו, וכשיצאו למבצע "עלות השחר", צה"ל קיבל הוראה שלא לפגוע בכוחות חמאס. בני גנץ, אביגדור ליברמן, בוגי יעלון, יואב גלנט, יאיר גולן ועוד רבים אחרים תמכו בכל לב במדיניות ההפרדה בין יו"ש לרצועה שהוביל בנימין נתניהו, והתנגדו בכל תוקף לעריכת מערכה צבאית למיטוט היישות החמאסית.

נדב איל שהגיב לך בלעג, הוא בשר מבשרה של התקשורת שתמכה בהתלהבות במדיניות הדו-קיום עם חמאס שהוביל נתניהו. התקשורת, על כל חלקיה, תמכה במדיניות זו ואפילו אנשי תקשורת רל"ביסטים קיצוניים שתקפו את נתניהו על כל דבר בעולם, כמו אמנון אברמוביץ', שיבחו והיללו אותו על מאמציו להימנע ממערכה צבאית נגד חמאס.

במבחן התוצאה, כל מחנה המרכז-שמאל יישר קו עם המדיניות של נתניהו ביחס לרצועת עזה. הם היו ביביסטים על מלא. אולם, היה הבדל משמעותי בין התמיכה של מחנה הימין במדיניות זו לבין התמיכה של מחנה המרכז-שמאל. במחנה הימין התמיכה בדו-קיום עם חמאס התבססה על אידיאולוגיה מוצהרת. מנהיגי ימין ראו בחמאס "נכס" שבאמצעותו הם יכולים לסכל כל תהליך מדיני מול הפלשתינים, לקדם את הפירוק המיוחל של הרש"פ ולתכנן את החלת הריבונות על יו"ש. לעומת זאת, במחנה המרכז-שמאל התמיכה במדיניות האסונית הזו התבססה על הרצון להימנע ממערכה קשה ברצועת עזה ולשמר את "השקט" (המזויף) בכל מחיר. חלק מהמחנה הזה אף ראה בחמאס פרטנר למשא-ומתן (יאיר גולן, כמשל).

אבל בכל זאת טעית בדבריך ש"כולם חשבו ככה אז". היו מתי מספר שהתנגדו בכל תוקף למדיניות האסונית של דו-קיום עם חמאס ותבעו למוטט את היישות החמאסית שקמה ברצועה. אני יודע, כי אני הייתי אחד מאותם מתי מספר.

אתה יכול לבדוק, עוד בממשלת אולמרט שבה הייתי חבר, כשמדיניות הדו-קיום עם חמאס קרמה עור וגידים תחת הנהגתו היהירה והאטומה של שר הביטחון דאז אהוד ברק, יצאתי חוצץ נגדה ופעלתי לקדם מדיניות שתביא לחיסול השלטון החמאסי, גם במחיר של מערכה צבאית נרחבת. בישיבות הקבינט לפני מבצע "עופרת יצוקה" ובמהלכן, תבעתי להגדיר את מיטוט חמאס כיעד המבצע אך לצערי שר הביטחון אהוד ברק הצליח לשכנע את שאר חברי הקבינט (מלבד אלי ישי, דני פרידמן ומלבדי) לתמוך בעמדתו.

נתניהו חזר לשלטון בגלל שהוא הבטיח למוטט את שלטון חמאס (הנאום בשערי אשקלון, זוכר?). בישיבת ועדת החוץ והביטחון האחרונה שבה השתתפתי לפני פרישתי מהכנסת, ביולי 2009, הזהרתי אותו שאם לא יממש את הבטחתו, ההשלכות יהיו קשות: "אם לא תגרום לקץ שלטון חמאס, כפי שהבטחת, אתה תהיה אחראי לקסאמים שייפלו על תל אביב". נתניהו לא הקשיב, טילי חמאס הגיעו לתל אביב ואלפי מרצחי חמאס הגיעו ליישובי העוטף ועשו בהם שמות.

בכל השנים שעברו מאז, כמו קאטו הזקן חזרתי וקראתי למוטט את שלטון חמאס ברצועה. בין היתר קראתי לכך ב"צוק איתן", בספרי שפורסם ב-2020 ואפילו ב-2023, חודשים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר.

למרבה הצער, למרות שתיאר את חמאס כדאעש ב-2014, נתניהו העדיף לכרות ברית בלתי-כתובה עם השטן החמאסי - ברית שליוותה אותו לאורך כל שלטונו, עד 7 באוקטובר 2023. נתניהו איפשר הזרמה גדלה והולכת של כסף ונשק לרצועה והוא אף אמר בסיעת הליכוד כי כל מי שמתנגד להקמת מדינה פלשתינית צריך לתמוך בהעברת הכספים מקטר לחמאס, למרות שידע היטב שכסף משמעו נשק.

נתניהו צריך ללכת הביתה. אך מכיוון שנתניהו לא היה היחיד שקידם את מדיניות הדו-קיום עם חמאס, שבגינה התאפשר הטבח הגדול והנורא ביותר ביהודים מאז השואה, יחד איתו צריכים ללכת גם כל המנהיגים הפוליטיים והביטחוניים שתמכו במדיניות הזו ושהתנגדו למיטוט היישות החמאסית השטנית.