עניין של נימוס

העורכים באמצעי התקשורת מצטיינים בהפגנת זריזות כאשר מגיעים לשולחניהם ידיעות בעלות ערך ציבורי, פוליטי או תקשורתי. לעתים מוותרים העורכים על מעקב, או על דיווח העוקב אחר השתלשלות המתרחש בעקבות הדיווח על התפתחות בעלת ערך עיתונאי. אך לפני מספר ימים, כפי שייזכרו הקוראים, כיכבו בעמודים הראשונים שמותיהם של שר המשפטים לוין והיועמ"שית גלי בהרב-מיארה.

המנעולן שנצטווה להחליף את המנעול בדלת הכניסה למשרד המשותף לשר המשפטים וליוע"מישת, נותר אלמוני. אולי תתגלה זהותו, ושמו יצורף לגיבורי הפרשה. אכן, אנו דורשים דיווח מלא, עתיר בפרטים, כי לא בכל יום חוסם שר את הכניסה למשרד של בכירה במערכת המשפט. זאת ועוד: ייתכן מאוד שבקרב לקוחות התקשורת, הקוראים, מתעוררת סקרנות כי לא בכל יום אנו מתבשרים על חסימת הדרך לאישיות כה בכירה, כמו גלי מירב-מיארה.

תפקודו של שר המשפטים שהורה על מניעת הכניסה למשרד המשותף היה ייחודי מאין כמותו: זה היה אקט פוליטי, ציבורי, מביש, של שר המשפטים. ואיננו נוקטים בעמדה המצדיקה את פיטוריה, או בעמדה שפיטוריה חוקיים וראויים. את החלפת המנעול אפשר לכנות כ"צעד נטול נימוס בסיסיי" וחומרתו מביישת את תפקודו של שר המשפטים.

אכן, אנו שואלים: מה קרה לאחר חשיפת הפרשה? התקשורת, על כל פנים, הזריזה במעקב אחר פרשה כה יוצאת דופן, שמרה על שתיקה. ושוב אנו שואלים: מה פשר ההתעלמות של אישי הצמרת? האם סבורים נכבדי הציבור כבוד הנשיא יצחק הרצוג, או ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי עדיף להתעלם מכל תגובה, במקום לנזוף - לשון המעטה - בשומר הסף השר יריב לוין? גם הפעם, ראוי לשוב ולאזכר בזה הנוסח: בשום מדינה דמוקראטית, הפרשה הזאת, או דומות לה, היו מושתקות ודינן היה להיקבר כהערת שוליים זנוחה.