בין הרצח לטבח

המשותף לרצח ראש הממשלה יצחק רבין זכרו לברכה אשר בימים אלה מלאו שלושים שנים לרציחתו, ולטבח שבת שמחת תורה שבימים אלה מלאו לו שנתיים, הוא השכחה המהירה, הזיכרון הקצר, והלקח שלא נלמד.

לפני שלושים שנה ואני עוד רואה את ראש הממשלה יצחק רבין על הבמה בכיכר מלכי ישראל, רואה את האושר הנסוך על פניו מהאהבה שקיבל מחלק גדול מהעם, רואה ושומע את הירי, זוכר מילה במילה את ההודעה הנוראה של איתן הבר "מדינת ישראל מודיעה...". זוכר את האבל הלאומי, את ההלם והכאב הרב, זוכר את האצבע המאשימה שהופנתה לעבר חלקים אחרים בעם.

זוכר את הניסיונות לחשבון נפש, להנמכת גובה הלהבות, זוכר את השנה הראשונה לרצח, את נאומי השנאה שהחליפו את ההבטחות לכוונות טובות של אחדות וחשבון נפש, זוכר את יום הזיכרון הממלכתי שהפך לפסטיבל של האשמה והרבות שנאה ומחלוקת.

שנתיים חלפו מאז טבח שבת שמחת תורה, הפוגרום הנורא ביותר שאירע מאז השואה, הפרעות ששרטו בנפש האומה. שנתיים חלפו והאחדות שהתעוררה, הרוח היהודית-ישראלית ניעורה במלא עוצמתה, רוח של גיבורים, רוח של ניצחון. הבטחנו לשמר את האחדות, לשמר את ה-יחד, לנסות לאחות את הקרע, את השיסוי, את הפילוג, להתרחק מימי האימה והשנאה שהתרחשו ברחובות ישראל לפני הטבח, הבטחנו לעצמנו לא לחזור לשיח הגרדומים, למכונות הרעל, ללוגי הארס המזוקק, הבטחנו.

לפני שלושים שנים הבטחנו שלעולם לא יהיה רצח פוליטי נוסף בישראל והנה בשנים האחרונות ההסתה הנוראית והפושעת נגד ראש הממשלה, משפחתו ונבחרי ציבור חמורה עשרות מונים מההסתה שהובילה לרצח הנורא של ראש הממשלה. לפני שנתיים כמעט ואחזנו איש בצוואר רעהו, עמדנו על סיפה של מלחמת אחים, ניצבנו על-פי התהום, כפסע לפני מרי אזרחי ופירוק מערכות המדינה, פגיעה מסוכנת בביטחון המדינה, נרמול סרבנות ופגיעה קשה בצה"ל.

כאז כן היום, הבטחנו לא לשוב לרע, לא לשוב לשנאה, לא לשוב לעמידה הזקופה והבטוחה בעצמה על-פי התהום, לא לשוב למחלוקת, לא לשוב לפלגנות, לא לשוב לשנאה, לא לשוב למלחמות היהודים, לא לשוב. ושבנו. שבנו מהר מידי לדפוס ההאשמה, להסתה נוראה, לניקור העיניים ההדדי, למריטת שערות הדדית, שבנו ביתר שאת ושכלול, למכונות הרעל והאיבה, שבנו לשיח הגרדומים ושכחנו.

שכחנו את שהבטחנו אז, בכיכר הדמעות, אל מול אלפי הנרות המרצדים מול אלפי הנערות והנערים, שכחנו את כל ההבטחות, את כל החתימות, את כל ההתחייבויות של לעולם לא עוד. ושכחנו. שכחנו את שהבטחנו אל מול הקהילות החרבות, אל פיח העשן, אל מול הטבוחים והנרצחים, אל מול החטופים, אל מול אריות האומה, מגש הזהב, את הפצועים את הגולים. הבטחנו בנקיטת חפץ שנחזור להיות אחים, שנחזור לערבות ההדדית הבסיסית, שנתרפא מהשבר שאחז בנו שעות לפני הטבח, הבטחנו ושכחנו.

החיבור יתקיים לא בטקסים, לא בימי זיכרון, לא בהבטחות, לא בעצרות, לא בסיסמאות וכותרות, החיבור יתקיים רק אם נשיל מעלינו את אדרת השנאה והאיבה, ונעטה עלינו אדרת של כבוד בסיסי להמשיך לחלוק במלא העוז מתוך האמת הפשוטה והבהירה של אנשים אחים אנחנו. לא בסיסמה כי אם כדרך חיים.