אכזבה למשתמטים: גדול הדור צידד בגיוס

לא מעטים מן הקוראים החרדים של טור זה ב'ניוז 1' (ויש כאלה רבים, האמינו לי, ומקצתם אף מגיבים, חלקם בדברים של טעם ובנימוס וחלקם בחרפות וגידופים), שהרימו גבה ושמטו לסת, למקרא כותרת המשנה של הטור שהופיע כאן לפני פחות מחודש: "אפילו החזון איש, מנהיג המהפכה החרדית [בשנותיה הראשונות של המדינה ובשנים שלפני כן], פסק שהמתחזה לתלמיד ישיבה כדי לחמוק מצה"ל, דינו דין רודף". מבחינתם של החרדים בני זמננו, הדורשים פטור גורף לכל מי שבשם חרדי ייקרא, נראית הכותרת כמייצגת את עולם הפנטזיה. הייתכן שהחזון איש, קברניטה של החברה החרדית דאז, יתמוך בשירות בצבא? הגם בארזים נפלה שלהבת?

אלא שזו, רבותי המלומדים, האמת הצרופה. אז, בימי החזון איש, היה העולם הפוך: גם חרדים שאינם 'ממיתים' עצמם באהלה של תורה, חייבים בגיוס. והראיה, אחד מתלמידיו, הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה לימים ראש ישיבת פוניבז', נקט גם הוא באותה גישה כלפי מְבַלֵּי עולם, הפינגווינים בשחור לבן שמשוטטים לשווא בחוצות בני ברק וירושלים. הוא פסק שמשתמטים חרדים הם לא פחות מרודפי עולם התורה ואין לציבור החרדי כל עניין בשחרורם מצה"ל. אבל מי יתקע לידינו שזו הייתה גם השקפתו של גדול הדור החזון איש? בדיוק בשאלה זו עוסק בין היתר ספרו המונומנטלי של החוקר וההיסטוריון פרופ' בנימין בראון, 'החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית' (הוצאות מגנס ירושלים וישיבה יוניברסיטי ניו-יורק), שבעבר כבר ציטטנו מתוכו.

בעמוד 304 כותב בראון: "הוא [החזו"א] לא סבר שהפטור משירות צבאי צריך להינתן לכל יהודי חרדי באשר הוא, אלא רק לקבוצה מצומצמת למדי של בני ישיבות". וכאן מלמדנו המחבר המלומד קצת היסטוריה: "למעשה, זה היה המצב עד להצטרפותה של אגו"י לממשלת בגין ב-1977. מכאן ואילך הצהיר כמעט כל גבר חרדי על כך שתורתו אומנותו וזכה לדחיית שירות. תחת כנפיו של פטור זה השתחררו משירות אלפי גברים חרדים שלא למדו כלל במוסדות תורניים, ולעיתים אף כאלה שנשרו מהישיבות". מסתבר שראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד, מנחם בגין, הוא שהסתנוור ונסחף אחר ריקודי ה'מה יפית' של ההנהגה החרדית, שנראו בעיניו שיא היידישקייט, והעניק שחרור סיטונאי גורף לכל נוער המגבעות - ויעלה כמה שיעלה במונחי דמם הפחות כחול של ישראלים שאינם ממחנה נוער המגבעות.

בראון: "ברור למדי שהחזון איש לא היה מצדיק השתחררות על בסיס זה. בחידושיו ההלכתיים נטה לצמצם אפילו את גדרי הפטור הקבועים בתורה ל'חוזרי המלחמה': מי ש'בנה בית ולא חנכו', 'נטע כרם ולא חיללו, ארש אישה ולא לקחה' או 'הירא ורך הלבב' - וקבע שהללו 'חוזרים' [כלומר פטורים מחובתם התייצבותם להגנת ישראל] 'רק בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם'".

וכאן בא הפאנץ' ליין המדהים ביותר, פלא פלאים, שהחרדים בימינו מתעקשים להימלט ממנו במיני טצדקי מופרכים, מרושעים ואנטי הלכתיים בעליל. אומר החזון איש בחידושיו על אורח חיים, קי"ב/קי"ד, ו' ג': "ואם יש צורך בהן [כלומר בבחורי החמד המסולאים בפז], חייבים לבוא לעזרת אחיהם". חד וחלק. חזון איש מפורש! ללא שום התניות. בלי אבל ובלי חבל. פשוט לסגור את הגמרא ולהתייצב להצלת ישראל מיד צר. הא ותו לא.

כדי להעניק ביסוס נוסף למסקנתו מצטט בראון את הספר 'פאר הדור' שנכתב בידי 'חבר סופרים חרדיים' בראשות הרב שלמה כהן, תלמידו של החזו"א עוד בתקופת וילנה ומגדולי מעריציו, שנחשב לביוגרפיה הרשמית החרדית של החזו"א: "אפילו 'פאר הדור' שנכתב [תזכורת: בידי חבר מעריצים חרדים] קודם למתן הפטור הגורף לחרדים ב-1977, מעז להביא בשמו דברים (שהיום מן הסתם היו מצונזרים - הערת המחבר ב"ב), המצביעים על כך שהתנגד לשחרורם של אלו שאינם לומדים תורה. על-פי שמועה אחת המליץ על הגיוס לצה"ל בעבור 'מי שאין תורתו אומנותו' (עיין 'פאר הדור' רס"ב-רס"ד), ועל-פי עדות אחרת (ש'פאר הדור' מצטט, ראה זה פלא, מעיתון 'הצופה' - הערת ב"ב) אף אמר כי מי שאין תורתו אומנותו ומתחזה כבן ישיבה בכדי לקבל דחייה משירותו הצבאי, יש לו דין רודף את כל הישיבות בארץ (פאה"ד ר"ס)".

בראון מביא מקורות נוספים לביסוס הערכתו ומסכם את כולם: "ספק רב אם דרכה של החברה החרדית דהאידנא [בזמננו] הייתה מתקבלת על דעתו". לידיעתכם, רבותי שוחרי השחרור הגורף, מזמרי 'בחוקות הכופרים אין אנו מאמינים' ו'נמות ולא נתגייס' - שמשמעותו האמיתית היא: תמותו אתם אבל אנחנו לא נזיל אפילו טיפת דם אחת למענכם.

מי שהבין אל נכון את עמדתו ההלכתית החד-משמעית של החזון איש, שלא לוותה בשום התניות, היו לומדי התורה מחוג הסובבים אותו. אמנם, כבר עברו 72 שנה מאז הסתלקות הגאון הבני ברקי הגדול (ט"ו במרחשוון תשי"ד) וקשה לגרד עובדות חדשות מאז, אבל גם היום יודעים אנו על כמה מחשובי תלמידיו ששירתו בצה"ל - בידיעתו ואפילו בעידודו. ראש וראשון להם הוא הצדיק הלמדן רבי חיים קניבסקי זצ"ל. הוא העיד שבהיותו עוּל ימים, במלחמת השחרור, התגייס/גויס לצה"ל, לבש מדים, עבר הכשרה צבאית בסיסית ונשלח, לפי סיפורו, למאחז חשוף בפאתי בני ברק, כדי לסכל התקפה ערבית אם תבוא. "ישבתי עם הרובה והגמרא על הגבעה ולמדתי", סיפר לימים.

תלמיד פחות ידוע הוא ד"ר צבי יהודה, שלימים היגר לארה"ב, עשה דוקטורט והצטרף לזרם המודרן-אורתדוקס (הלא חרדי) בארה"ב. הנער צבי יהודה היה מקורב מאוד לחזון איש בראשית שנות הארבעים, למד עימו גמרא בחברותא לאורך מספר שנים, בתדירות של ימים אחדים בשבוע, "עד אשר פנה לדרכו והתגייס לצה"ל", בסמכות וברשות. המפורסם שבין תלמידי החזו"א שהתגייס מרצון לצה"ל היה רבי גדליה נדל, מבכירי תלמידיו, שפעם אחת התגייס במלחמת השחרור ממש, מתוך הכרה שזוהי מלחמת מצווה, ופעם שנייה הציע עצמו לשירות במלחמת ששת הימים, בעשור החמישי לחייו. הוא התייצב בלשכת הגיוס, אך התאכזב לשמוע שבגילו אן מה לעשות איתו והוא נשלח הביתה. ראוי ר' גדליה לטור נפרד בבוא העת.

הסיכום של בראון, כפי שגם עולה מהתנהלותם של תלמידיו, חד וברור: "נראה שבנוגע לגיוס החובה לצה"ל היה החזון איש חד-משמעי לחיוב!"; "ספק רב אם דרכה של החברה החרדית דהאידנא [בזמננו] הייתה מתקבלת על דעתו".