כאן - ההוויה נרקמת; שם - האינות דועכת

הבוקר, בירושלים, במסגרת האוניברסיטה העממית החינמית, הגיע קצין דרוזי בכיר למסור עדות בפני מאות אנשים. הוא הציג את עצמו לא כסמל, אלא כהוכחה חיה. הוא כמעט איבד את רגלו. הוא לא ביקש חמלה ולא תפאורה: הוא בא לומר, בעצם נוכחותו, את מה שכל-כך הרבה נאומים מעדיפים לעקוף. הוא בא להזכיר שהברית איננה רעיון, אלא מחיר. בגופו, בצעדו שנקטע, במבטו, הייתה אותה תופעה נדירה כל-כך היום: האמת העירומה. אמת בלי האשטגים, בלי סיסמאות, בלי בתי-דין מוסריים המוצבים מרחוק. אמת של אדם שבחר להיות כאן, ושילם.

כמה שבועות קודם לכן היינו במוזאון יד לבנים בדלית אל כרמל. נסענו כדי לראות, אבל לא יוצאים משם רק עם תמונות: יוצאים משם עם חוב. על הקירות, על הלוחות, במסדרונות השקטים, היו פנים, שמות, תאריכים. אבות, בנים, אחים. צעירים שחייהם נעצרו כדי שחיינו יימשכו. התמונות אינן "מספרות": הן מאשימות. הן מאשימות את הקלות שלנו, את השכחה שלנו, את הפטפוט שלנו. והן מאשימות בעיקר את התקופה הזו, שמבלבלת בין סולידריות לבין מופע. כי שם, בתוך דיוקנאות הזיכרון, דבר אחד נעשה ברור: העם הדרוזי קשר את גורלו בגורלנו, לא במילים, אלא בדם. והקשר הזה, שום נאום שמגיע מרחוק לא יוכל להשתוות אליו.

מכאן אני מבקש לדבר. בקול מחוספס יותר, פולמוסי יותר, משום שכיום צריך לקרוע את המסכות. הסולידריות הפכה למילה זולה. מטבע שחוק, עשוי ממחוות קלות: סרטון, דגל, סיסמה, הפגנה "נכונה", סלפי מול שגרירות, ואז חוזרים הביתה, כאילו הממשות אינה אלא תפאורה. אבל אצלנו, ועוד יותר בישראל, סולידריות אינה אסתטיקה. היא אינה פוזה. היא אינה תוספת נשמה לזהות. היא ברית. וברית נמדדת ברגע שבו צריך לשלם.

לכן אני מסרב להעניק הנחות. לא לאלה שחיים כאן ומחליפים אחריות בהצהרות, ולא לאלה שחיים בחו"ל ומדמים שדגל ברחובות פריז או וושינגטון ממלא את מקום השייכות. דגל הוא סימן; ברית היא גורל. "להזדהות" קל; להיקשר במעשים קשה. מי שאינו נושא זכויות וחובות, מי שאינו מכיר את משקל ההחלטות, מי שאינו קובר את בניו, מי שאינו שב לביתו עם פציעה או עם חור בלב, אינו יכול לדבר על אותה סולידריות כאילו מדובר באותו הדבר.

האמת הפשוטה

במערב מתרחש תהליך שאסור לנו להתרגל אליו: שחיקה איטית של זהויות, של ריבונות, של עמוד שדרה תרבותי. מקומות מסוימים נכבשים לא בטנקים, אלא בתודעה: בפחד לומר אמת, בהרגל להיכנע, בקבלה השקטה של שינוי בלתי הפיך. קוראים לזה "פלורליזם", "רב-תרבותיות", "סובלנות", אבל לעיתים קרובות אין זו אלא כניעה. וכאשר הכניעה הזו פוגשת את ישראל, היא דורשת מאיתנו להתנצל על עצם קיומנו. היא רוצה שנחדל להיות עם המגן על עצמו. היא מחליפה את מציאות האיום במוסר של תמונות. היא דורשת מאיתנו להיות "טובים", כלומר חסרי אונים.

והנה האמת הפשוטה, הבוהקת, המביכה את כל הצבועים: אחיי אינם אלה שמניפים דגל מרחוק. אחיי הם אלה שנמצאים כאן, אלה שקשרו את גורלם בגורלי. אלה שאינם "תומכים": הם חיים את התוצאות. אלה שאפשר למצוא בין ירושלים לדלית אל כרמל, בין הכרמל לעספיא, בין תל אביב לגולן, בין עם ישראל לדרוזים של הגליל, הדרוזים של הגולן - ואף מעבר לגבול, הדרוזים של דרום סוריה. אלה אנשים שאפשר לסמוך עליהם, מפני שהם לא הכריזו על ברית: הם חתמו עליה בדם.

כי מהו "אח" בפילוסופיה פוליטית הראויה לשמה? לא מי שחולק מיתוס, אלא מי שחולק חובות. לא מי שנלהב מן הזהות, אלא מי שנושא אותה כשהיא נעשית כבדה. אחווה אינה רגש: היא התחייבות. להבין שחיי אינם מנותקים מחייך, שעתידי תלוי בנאמנותך, ושברגע האמת לא תיעלם מאחורי מסך של מילים. אני כותב שורות אלו בימי חנוכה, והפרט הזה אינו שולי. בחנוכה כל בני ישראל אומרים בארץ: "נס גדול היה פה". ואילו בתפוצות הגלותיות אומרים: "נס גדול היה שם". אבל "שם" הוא הבלתי מוגדר: מקום שלעולם אינך שייך אליו עד הסוף, דווקא מפני שהוא "שם". שם אחר, תחליף, מחסה, לעיתים אשליה, אך לעולם לא אדמת גורל.

לומר "כאן", לעומת זאת, איננו נוסח ליטורגי: זה וידוי פוליטי וקיומי. כאן הוא המקום שבו אנו נמצאים, שבו אנו שייכים, מפני שאנו מתגוררים בו, מפני שאנו חיים בו, מפני שאנו משתתפים בו, מפני שאנו נלחמים בו, מפני שאנו רוצים - כנגד כל תהפוכות ההיסטוריה, להציל את ההתהוות הזו. הנס, כאשר הוא נאמר כאן, איננו זיכרון אדוק: הוא נעשה אחריות. הוא דורש נאמנות שאין לה דבר עם דגל המונף מרחוק.

מצפון מוסרי

ולכן הקצין הדרוזי שהגיע להעיד הבוקר, כמו הפנים שבאנדרטת הזיכרון בדלית אל כרמל, חותך לתוך הערפל העכשווי. הוא מפריד בין תיאטרון לבין חיים. הוא מפריד בין פרשנות לבין גורל. הוא מפריד בין "תמיכה" לבין אחווה. כי הם אינם מדברים על סולידריות כפוזה; הם נושאים אותה כאבל, כצלקת, כאמת. הם צועקים: ישראל תחיה, ישראל תנצח, אבל הם צועקים זאת מפני שהם שותפים באמת, כדי שישראל תחיה וכדי שישראל תתהווה.

מכאן מגיעה האשמה שאין ממנה מפלט: מי שמחליף ברית בהצגה, אחריות בהפגנה, מאבק על החיים בשפה של "רגישות"; מי שמדבר בשם ישראל אך חי הרחק מן המחיר, איננו אח. לכל היותר הוא צופה. ולעיתים גרוע מכך: הוא לוקח לעצמו את תפקיד המצפון המוסרי של הלוחמים, בלי לשאת אפילו גרם מן הנטל.

אינני אומר זאת מתוך בוז ליהודי התפוצות, ואף לא כדי לשלול את חולשותיהם, פחדיהם או נאמנויות כוזבות. אני אומר רק: אל נבלבל בין המישורים. אי-אפשר לאהוב את ישראל מרחוק, אי-אפשר להתפלל למענה מרחוק, אי-אפשר לסייע לה מרחוק ואי-אפשר לדרוש להגדיר את ישראל מרחוק. אי-אפשר לדבר על "אותה" סולידריות כאשר לא חיים את אותה אחריות. אי-אפשר לכפות על מי שמסכן את חייו מוסר המיוצר בידי מי שאינו מסכן דבר.

האחווה האמיתית אינה נוצרת בסלונים, לא בלשכות דיפלומטיות, ולא בתהלוכות נוחות. היא נרקמת בנאמנות לממשי. היא ניכרת בשעה שבה החיים עולים כסף. היא אותו קשר בין מי שעומדים באותה סערה, לא בין מי שמביטים בה מן החוף. לכן אני אומר, בלי פתוס אך בנחישות שלמה: הברית החיה היא כאן. אחינו הם אלה שקושרים את גורלם בגורלנו. אלה שמקבלים זכויות וחובות. אלה שעשו מן "הנס כאן" משימה יומיומית. אלה שיודעים שאם הבית הזה ייפול, שום "סולידריות" לא תהיה לה הכוח להקימו. אנחנו אחים לא בין פריז לוושינגטון, לא בין סיסמה לתמונה. אנחנו אחים בין ירושלים לדלית אל כרמל, בין הגליל לגולן, בין היומיום של הריבונות לבין מחיר הדם שהיא דורשת. זו ידידות שאינה נוצצת באולפנים: היא קורנת בשטח. זו אמת שאינה צורחת: היא עומדת, יד ביד, כתף אל כתף. ברית חיה!