רבין והסגנון: על גבולות השיח בעיתונות הישראלית

כמנוי על עיתון הארץ, אני מתלבט אם להמשיך, כמדי בוקר, בדפדוף בעמודי העיתון, או שמא להודיע להנהלתו כי החלטתי לקטוע את הקשר ארוך השנים, בהיותי נמנה על מנויי העיתון. כן, עלי להתוודות: אני מזוכיסט. אני מכבד היכרות מחודשת, מסורתית, עם מאמרי דעות שאינם לרוחי, בלשון המעטה.

אז מה קרה לפני ימים אחדים, למשל, בעמוד האחרון של העיתון? הריני ממלא אחר המלצת המערכת לקוראים: העיתון הזה מיועד ל"אנשים חושבים". כמותי חושבים גם מנויים אחרים, ולי נימוק "מנצח" לפשר התלבטות זו. האם עלי להתמיד בקיום המפגש עם כותבי מאמרי הדעות היריבים, עם המאמרים עצמם? הרי למקרא מאמרים מסוימים אני שואל אם בקרב קובעי הדעה בצוות העורכים קיימת הסכמה, או לכל הפחות השלמה, עם תכנים שאינם מקובלים על דעתם, על דעתם של קובעי הקו המערכתי.

עם זאת, בקרב קהילת העיתונאים מצויים אחדים המביעים הסתייגות, בלשון המעטה, מן הקו שאימצו גדעון לוי ומערכת העיתון. אך זו זכותם של כותבים. כותבים אלה מהווים מיעוט בלבד. לעתים נחשף חשש מפני ישראלי שאימץ סגנון תקיף ובוטה, הנאבק על התבטאות זו או אחרת המודפסת בכרוז פלשתיני.

אם גדעון לוי סבור שיש לכנות פלשתינית הפוגעת בסמל דתי יהודי בתואר "רוזה פארקס", כי אז פושע ישראלי שינסה לפגוע במסגד יכונה מעתה בקהילתו "מרטין לותר קינג". תקרית כיבוי נרות החנוכה רק מאששת את הדעה כי המאבק היהודי-פלשתיני אכן מתבצע בהשראת נביאי הדתות, איסלאם ויהדות. רק מימושה המלא של דעה זו עוד חסר לנו.

וכך, דעתו של גדעון לוי דומה להשלכת גזרי עצים למדורה, במטרה ללבות את אש המלחמה, או המלחמות, ולתרום לליבוי מאבק הדמים בין צאצאי משה ואללה.