ערבי טוב או ערבי רע? [צילום: חיים גולדברג/פלאש 90]
הבלבול המסוכן בין תיאור נרטיב לבין האימוץ שלו |
הערבי הוא תמיד קודם כל חלק מקולקטיב אזורי עוין ● פלשתיני, ערבי, מזרח תיכוני ● כלומר פוטנציאל אויב, וכלל לא משנה אם הוא למשל מוסלמי או נוצרי, וכאשר זה הופך לנרטיב יסוד, שנאה כבר איננה תוצר של מפגש, אלא של סיפור |
מדינת ישראל אכן נבנתה בתוך סתירה יסודית. מצד אחד מדינת לאום יהודית, מצד שני, מדינה עם אזרחים רבים, שכוללת מיעוט גדול שאיננו יהודי. הסתירה הזאת לא נפתרה מעולם. היא רק הושתקה, נדחתה, או נוהלה דרך ביטחון, ולא דרך פוליטיקה אזרחית.
מאז 1948 נבנה בישראל נרטיב ביטחוני שבו הערבי אינו קודם כל אזרח, אלא קודם כל איום. גם כשהוא אזרח חוקי, משלם מיסים, עובד בבתי חולים, רוקח, שופט או סטודנט באוניברסיטה. התודעה הממסדית והציבורית מתקשה להחזיק בו כדבר פשוט: אזרח. כן, כאזרח!
הערבי הוא תמיד קודם כל חלק מקולקטיב אזורי עוין. פלשתיני, ערבי, מזרח תיכוני. כלומר פוטנציאל אויב, וכלל לא משנה אם הוא למשל מוסלמי או נוצרי. וכאשר זה הופך לנרטיב יסוד, שנאה כבר איננה תוצר של מפגש, אלא של סיפור. במקרה זה, נראה שאדם לא שונא בגלל מה שמישהו עשה לו, אלא בגלל מה שאמרו לו עליו. זה עמוק יותר, יציב יותר, ואף עובר בירושה. כן הירושה המחורבנת הזו...
כאן נכנס מנגנון ההכחשה. מרבית הציבור היהודי בישראל לא תופס את עצמו כשונא. להפך, הוא תופס את עצמו כמותקף. הוא חי בתוך תודעה של איום קיומי מתמשך, שגם כאשר היא מוצדקת בחלקה, היא הופכת למסגרת כוללת שדרכה כל ערבי נתפס, לא כפרט, אלא כהמשך של אויב קולקטיבי. ברגע שזה קורה, גם אזרח ערבי שנאמן למדינה, או לפחות מבקש לחיות בה בשקט, נלכד בתוך אותה קטגוריה. הוא לא נמדד לפי מעשיו, אלא לפי זהותו.
וכאן מגיע החלק העמוק יותר. שנאה כזו איננה רק רגש. היא מנגנון פוליטי. היא מאפשרת למדינה לא להכריע בשאלה מי באמת שייך. היא מאפשרת לדחות שוויון מלא בלי להודות בכך. היא מאפשרת לקיים דמוקרטיה פורמלית עם אזרחות חלקית בפועל. לכן הנרטיב הזה מחזיק מעמד עשרות שנים. הוא לא סתם דעה קדומה. הוא פתרון נוח לסתירה שלא נפתרה.
וכאשר המציאות משתנה, כאשר ערבים הופכים לרופאים, שופטים, שחקנים, חברי כנסת או יזמים, ומבקשים להיות חלק מהמרחב הציבורי לא כאיום אלא כאזרחים, הנרטיב הישן נכנס ללחץ. ואז השיח מקצין. לא בגלל שהאיום גדל, אלא בגלל שהוא נסדק. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. שנאה עמוקה כזו אינה סימן של כוח. היא סימן של פחד מזהות שלא יודעת עוד מי היא בלי אויב ברור. היא מאפשרת לקיים דמוקרטיה פורמלית עם אזרחות חלקית.
לכן הנרטיב הזה מחזיק מעמד עשרות שנים. הוא לא סתם דעה קדומה. הוא פתרון נוח לסתירה שלא נפתרה. הגיע הזמן לעצור ולבדוק את עצמנו בטרם יהיה מאוחר, כדי שנוכל לומר שוב: ויהי אור.
מאז 1948 נבנה בישראל נרטיב ביטחוני שבו הערבי אינו קודם כל אזרח, אלא קודם כל איום. גם כשהוא אזרח חוקי, משלם מיסים, עובד בבתי חולים, רוקח, שופט או סטודנט באוניברסיטה. התודעה הממסדית והציבורית מתקשה להחזיק בו כדבר פשוט: אזרח. כן, כאזרח!
הערבי הוא תמיד קודם כל חלק מקולקטיב אזורי עוין. פלשתיני, ערבי, מזרח תיכוני. כלומר פוטנציאל אויב, וכלל לא משנה אם הוא למשל מוסלמי או נוצרי. וכאשר זה הופך לנרטיב יסוד, שנאה כבר איננה תוצר של מפגש, אלא של סיפור. במקרה זה, נראה שאדם לא שונא בגלל מה שמישהו עשה לו, אלא בגלל מה שאמרו לו עליו. זה עמוק יותר, יציב יותר, ואף עובר בירושה. כן הירושה המחורבנת הזו...
כאן נכנס מנגנון ההכחשה. מרבית הציבור היהודי בישראל לא תופס את עצמו כשונא. להפך, הוא תופס את עצמו כמותקף. הוא חי בתוך תודעה של איום קיומי מתמשך, שגם כאשר היא מוצדקת בחלקה, היא הופכת למסגרת כוללת שדרכה כל ערבי נתפס, לא כפרט, אלא כהמשך של אויב קולקטיבי. ברגע שזה קורה, גם אזרח ערבי שנאמן למדינה, או לפחות מבקש לחיות בה בשקט, נלכד בתוך אותה קטגוריה. הוא לא נמדד לפי מעשיו, אלא לפי זהותו.
וכאן מגיע החלק העמוק יותר. שנאה כזו איננה רק רגש. היא מנגנון פוליטי. היא מאפשרת למדינה לא להכריע בשאלה מי באמת שייך. היא מאפשרת לדחות שוויון מלא בלי להודות בכך. היא מאפשרת לקיים דמוקרטיה פורמלית עם אזרחות חלקית בפועל. לכן הנרטיב הזה מחזיק מעמד עשרות שנים. הוא לא סתם דעה קדומה. הוא פתרון נוח לסתירה שלא נפתרה.
וכאשר המציאות משתנה, כאשר ערבים הופכים לרופאים, שופטים, שחקנים, חברי כנסת או יזמים, ומבקשים להיות חלק מהמרחב הציבורי לא כאיום אלא כאזרחים, הנרטיב הישן נכנס ללחץ. ואז השיח מקצין. לא בגלל שהאיום גדל, אלא בגלל שהוא נסדק. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. שנאה עמוקה כזו אינה סימן של כוח. היא סימן של פחד מזהות שלא יודעת עוד מי היא בלי אויב ברור. היא מאפשרת לקיים דמוקרטיה פורמלית עם אזרחות חלקית.
לכן הנרטיב הזה מחזיק מעמד עשרות שנים. הוא לא סתם דעה קדומה. הוא פתרון נוח לסתירה שלא נפתרה. הגיע הזמן לעצור ולבדוק את עצמנו בטרם יהיה מאוחר, כדי שנוכל לומר שוב: ויהי אור.
סופר. יועץ ביישור שיניים (אורתודונטיה), לכללית סמייל. סא"ל מיל'.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| הבלבול המסוכן בין תיאור נרטיב לבין האימוץ שלו |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |
| רשימות קודמות | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| + כיתבו בפורומים של News1 | + חדשות נוספות ברשת | + הודעות נוספות ברשת | + בלוגרים ברשת |
התקוממות שופטי העליון נגד החוק 
