מהרסייך ובונייך ממך ייצאו

אלפי החרדים שהשתתפו בהפגנה הפרועה נגד 'גזירת הגיוס', שהסתימה לדאבון הלב בדריסתו הטראגית של הנער יוסי אייזנטל בן ה-14, חשודים למרבה הצער ככאלה הנושאים על עצמם את התווית ההלכתית הנוראה - 'מתאבדים'; זאת, לפחות, על-פי דעת חלק מהפוסקים. ולמתאבדים, רחמנא ליצלן, אין חלק לעולם הבא, או כמאמר המדרש: "אין להם חלק באלוקי ישראל" (מדרש תנחומא ויקהל א'). נורא!!! דעה מחמירה זו היא נחלת הרמב"ם למשל: "המאבד עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו", (הלכות אבל א' י"א). אולם מרבית האחרונים פסקו, שאין להחמיר עם המתאבד, מכיוון שבימינו התאבדות היא רק תוצאה של טירוף הדעת. כך פסקו החתם סופר, האגרות משה, הגר"ע יוסף, הרבנים הרצוג וגורן ועוד, זכר כולם לברכה; וגם מקצת מן הראשונים.

מדוע להגדיר יהודים כשרים שיוצאים לממש את זכותם הדמוקרטית להפגין בחוצות העיר כמתאבדים רח"ל? היה זה רבי זאב סולובייצ'יק, גדול פוסקי ירושלים בעשור הראשון של המדינה, מנהיג אנטי ציוני מובהק, שפסק שכל מי שהולך להפגנה שבה צפוי עימות פיסי עם המשטרה הציונית, יש לו דין של מאבד עצמו לדעת ועובר על איסור חמור - משום ש'המשטרה הצייונית חשודה על ענייני נפשות'. אבל למרות קנאותו, דווקא מקורביו אליו לא שעו לו. קנאי נטורי קרתא הירושלמית ומנהיגם ר' עמרם בלוי, יצאו להפגין מידי שבת ברחוב יפו בירושלים נגד התחבורה הפרטית שהתנהלה שם בריש גלי, ולהתנגש עם 'המשטרה הצייונית'. בשל כך האשים הגרי"ז את ר' נחמן בהיותו הוא עצמו 'צייוני': "ברוסיה לא היית מעז להתעמת עם המשטרה. כאן אתה סומך על המשטרה שלא תפגע בך. משמע, גם אתה צייוני".

קנאי זמננו, אנשי הפלג הירושלמי, ממשיכים בדרכם של הנטורים, בניגוד להשקפתו של הגרי"ז. הם אלה שמוציאים מידי פעם לרחובות ולצמתים, תחת הכותרת הנואלת 'נמות ולא נתגייס', כמה אלפי קנאים שטופי שנאה ("הלוואי שתמותו", הם נשמעו זועקים בהפגנות לעבר חיילים). הם נלחמים, לא רק לסיכול 'גזירת הגיוס' המרחפת לא רק על משפחות אברכי הישיבות המסולאים בפז (כלשון ה'יתד'), אלא גם כנגד גיוסו של כל מי ששותף ל'לגיונו של מלך' (גם זו פנינה יתד'ית ייחודית), כלומר אותם צעירים בטלנים שאינם לומדים והינם בגדר נושרים, שאין תורתם אומנותם, והם עצמם כבר שכחו איך נראית ישיבה מבפנים, אבל עדיין חיילי לגיונו של מלך - ביטוי השמור לכל אשר בשם חרדי ייקרא.

וכך אירע בהפגנה האחרונה ביום ג' שעבר, כשאוטובוס ציבורי דרס בן ישיבה צעיר, בעיצומה של הסתערות אלימה ובלתי נתפסת על אוטובוס תמים, שחלף מחוץ למתחם ההפגנה. סרטון ששרד את האירוע מתעד את הסתערות האספסוף עם צעקות קרב: 'כבר שברו את החלון' ו'שמישהו יידרס למען כולם' (מזכיר את 'נמות ולא נתגייס'?), מבלי שמארגני ההפגנה יעשו משהו להרחקת הנוער מן הסכנה, ולו רק מכוח העקרון ההלכתי חמירא סכנתא מאיסורא (סכנה חמורה אפילו מאיסור הלכתי - ע"ע חולין י', א', וכן הרמב"ם ועוד; או בעברית מדוברת: כשיש ספק אין ספק).

מישהו יכול להסביר מדוע אמורים תינוקות של בית רבן ואברכי משי, פך השמן הטהור, קדושי עליון, להסתער כאילו היו חיות הקודש עם על נהג אוטובוס מבועת, שכלל אינו קשור לגזירת הגיוס? כיצד הידרדרו צורבי דרבנן להתנהלות בריונית מופקרת שתחילתה בפשיעה וסופה במותו המיותר של יוסי בן ה-14? מי התיר את מידת איש הישר בעיניו? אלה אלוקיך ישראל?!?!

אלא שהתיאור הזה הוא חלקי בלבד. בשאלת הגיוס נחלק הציבור החרדי לשתי כיתות, לאו-דווקא שוות בגודלן. האחת, שתוארה לעיל, ועיקר מלחמתה בשיבוש חייהם של כלל ישראל; והשנייה, שמבינה שהאלימות לא תוביל לשום מקום (פרט לאסונות מצערים מסוג זה שאירע ביום ג'), ועל כן מחפשת בנרות, גם מתחת לקרקע, פתרונות יצירתיים, מועילים, שיספקו פתרון הגיוני וצודק, ולו רק חלקי, כדי לפתור את סוגיית הגיוס, באופן שהכי פחות יזיק לשני עברי המתרס: לגחמותיו של הציבור החרדי מזה, ולמאווייו מזה של כלל הציבור, המשווע לתוספת חיילים כדי להקל מן הנטל הכבד מנשוא של חיילי המילואים, אשר משלמים את מחיר נטל הביטחון בקריסת משפחותיהם ועסקיהם ופרנסתם ולעיתים גם חייהם.

ניתן גם לחלק את הציבור החרדי המגוון לשני חלקים אחרים, אך על-פי אותם קווי מיתאר: המרגיעים מזה והמרעישים מזה. הראשונים לוקחים על עצמם אחריות בונה לקהילה החרדית כולה, ומתאמצים למנוע את הקרע מול 'האחים הלא חרדים', מתוך הבנה שאנשים אחים אנחנו, שכולנו מצויים על סיפונה של אותה ספינה, וכל חור שייקדח בתחתיתה יטביע את כולה; בעוד האחרונים מתנערים מאחריות כלשהי אפילו על חייהם שלהם עצמם, מול הצר הצורר. הם סומכים על חיילי צה"ל שישפכו דמם למען המשתמטים, אולי מפני שדמם של המפונקים סמוק טפי, כידוע. הם טרם הפנימו את האמת החד-משמעית, שרק צה"ל מהווה את המחסום היחיד והאחרון בין עם ישראל לבין כלייה מוחלטת, היל"ת (ההיסטוריה הוכיחה שהישענות על 'מגנא ומצלא' סופה שואה).

שני אישים חרדים בולטים, נטלו על כתפיהם את המשימה לגשר בין הציבור החרדי לחברה הישראלית: הרב דוד לייבל, תלמיד חכם עצום ולשעבר החברותא של הרב שך זצ"ל, שמפעיל רשת של ארגונים להכשרת חרדים לפרנסה מכובדת, לאחר שיעברו גיוס והכשרה צבאית בצה"ל, והאדמו"ר מקרלין רבי ברוך מאיר שוחט, שכבר הורה לצעירי חצרו לצאת לעבודה לאחר שירות בסיסי בצה"ל. שניהם סבורים, שהטענה שכל בחורי החברה החרדית הינם לומדי תורה, אינה משכנעת, ואינה מאפשרת להעמיס את מאמצי הגנתם ופרנסתם על הציבור הרחב.

דרך אגב, חשיבה דומה הציג בפני חסידיו, לא תאמינו, גם האדמו"ר מסאטמר ר' יואליש האנטי ציוני, שהאיץ בחסידיו בארה"ב לצאת ולהתפרנס, במקום להטיל את קיומם על אחרים. פעם אחת המליץ לחסיד שלו שהתקשה בפרנסתו, לעזוב את העיסוק בסגולות מיסטיות, וללכת לעבודה מידי בוקר. וזו תמצית המתווה הקונסטרוקטיבי, שטומן בחובו פוטנציאל בונה: יוסר איום מכסות גיוס או יעדים מספריים, ובמקומו תופעל הבחנה ברורה וחדה: מי שלומד בישיבה 24/7, ימשיך ללמוד, והדבר ייבחן יומיומית על-ידי מנגנון פיקוח הרמטי; ומי שמשתמט מלימוד מלא מלא בישיבה, יגויס למסגרות חרדיות או לחלופין יסבול סנקציות כלכליות ואחרות משמעותיות ביותר, עד כדי חנק כלכלי. פשיטא לגמרי.