משבר חוקתי - אמת או חובה

מה עלול להתרחש אם מחר בבוקר ייקבע רשמית שהמצב בישראל הוא משבר חוקתי. לא ויכוח פוליטי. לא עוד חילוקי דעות בין ימין לשמאל. אלא קביעה משפטית שלפיה רשויות השלטון פועלות בניגוד לחוק, או שממשלה מסרבת לציית לפסקי דין. ברגע כזה המדינה נכנסת לאזור שמעולם לא דרכה בו. לא בגלל שאין חוקים, אלא בגלל שכל החוקים מופעלים יחד.

משבר חוקתי איננו הצהרה רעיונית. הוא קביעה שמנגנון הריבונות נסדק. שהכנסת או הממשלה חצו קו שמפריד בין פוליטיקה לבין אי-חוקיות. מרגע שבג"ץ או היועצת המשפטית לממשלה אומרים זאת, זה אינו נושא לפרשנות. זה מצב שבו הרשות המבצעת מוגדרת כמי שפועלת ללא סמכות.

וכאן מתרחש ההיפוך הדרמטי. הממשלה, שנראית כל יכולה, מגלה שהיא איבדה את הכלי האחד שמחזיק מדינה, הלגיטימיות להפעיל כוח. המשטרה, הצבא, השב"כ, הפקידות הבכירה, כולם כפופים לחוק. לא לשרים. לא לקואליציה. לא להודעות לעיתונות. אם החוק קובע שממשלה פועלת בניגוד לדין, המערכות הללו מחויבות לעצור. לא לאכוף הוראות, לא לבצע מינויים, לא לפעול בשם הדרג הפוליטי. זה הרגע שבו מדינה מגלה מי באמת שולט בה.

ראש ממשלה יכול להמשיך לדבר. שר לביטחון לאומי יכול להמשיך לזעוק. אבל אם המפכ"ל והרמטכ"ל והיועצת המשפטית פועלים לפי הדין, דבר לא יזוז. לא מעצרים פוליטיים, לא מינויים, לא שימוש בכוח. וכאן מופיע הפרדוקס שמפחיד כל משטר. הממשלה עדיין יושבת במשרדיה, אבל המדינה כבר לא שם.

אם במצב כזה שר או ראש ממשלה מנסים לכפות הוראות בניגוד לפסקי דין, הם אינם פועלים כשליטים אלא כעבריינים. ובמדינה שבה החוק עדיין חי, גם השליט שעובר עליו הופך לנאשם.
זה השלב שבו המערכת המשפטית אינה כותבת עוד פסקי דין. היא מפעילה את מנגנון האכיפה. חקירות, צווים, הליכים פליליים, ואם צריך גם מעצרים. לא מתוך נקמנות אלא משום שאם שלטון החוק אינו נאכף על מי שנמצא בראש הפירמידה, הוא חדל להתקיים עבור כל היתר.

ואז מגיעה הנקודה שאיש כמעט לא מדבר עליה. חוק אינו פועל מעצמו. גם בג"ץ אינו פועל מעצמו. תמיד יש אדם שצריך לקום בבוקר, להרים טלפון, לחתום על מסמך, ולהורות לשוטר או לחייל מה לעשות. ואם הוא לא עושה זאת, שום סעיף חוק לא זז. זה הרגע שבו משבר חוקתי הופך ממסמך משפטי למבחן אנושי. אם המפכ"ל, הרמטכ"ל, ראש השבכ והפקידות הבכירה מסרבים להפעיל את החוק, המדינה אינה נתקעת. היא מחליפה משטר.

באותו רגע הכוח עובר מהחוק אל מי שמחזיק בנשק, (ראו כתבה קודמת שלי בנושא), בתקציבים ובשרשרת הפיקוד. לא משום שזה חוקי, אלא משום שזה עובד. לכן בכל משבר חוקתי בעולם השאלה האמיתית תמיד זהה. לא מה כתוב בחוק, אלא מי מציית לו.

אם מפקדי המערכות בוחרים בחוק, הממשלה מתפרקת גם בלי טנק אחד ברחוב. אם הם בוחרים בפוליטיקאים, הדמוקרטיה נעלמת גם אם כל החוקים עדיין מודפסים. כאן נמצא העתיד של ישראל. לא בבג"ץ, לא בכנסת, אלא בהחלטה הפשוטה של אנשים עם מדים וכוח, למי הם מצייתים. החוק או מי שמנסה לשבור אותו?