אלוהי הדיפ סטייט

הימין גילה בשנים האחרונות, שאי אפשר עוד להסתפק בגוף על-אנושי אחד. פעם אלוהים הספיק. הוא ידע הכול, ראה הכול, והשגיח מלמעלה. אלא שמאז שאלוהים, כך נדמה, נוטה להיעלם ברגעים קריטיים, או לפחות להחריש, נדרש חיזוק מערכתי. וכך נכנס לתמונה הדיפ סטייט, גוף על-אנושי משלים, שפועל בכיוון ההפוך. לא בשמיים, אלא עמוק עמוק מתחת לפני הקרקע.

החלוקה בין שני המוסדות כמעט אלגנטית. האל אחראי למה שמתרחש מעל קו הרקיע: ערכים, זהות, ייעוד היסטורי והבטחות נצחיות. הדיפ סטייט מטפל בפרטים הקטנים והארציים יותר, פרוטוקולים, ועדות, שופטים, יועמ"שיות, פקידים, קצינים ועיתונאים. כך אין חפיפה ואין סתירה. כאשר משהו מצליח, זו ההשגחה שממעל. כאשר משהו נכשל, זו חתרנות עמוקה.

ואם בכל זאת המציאות מתעקשת להפריע, תמיד אפשר להעמיק עוד שכבה. האל פועל בדרכים נסתרות, הדיפ סטייט פועל במנגנונים נסתרים, ומה שנסתר ממילא פטור מהוכחה. כך נבנית מערכת אמונית מתוחכמת במיוחד. לא אמונה דתית במובנה הקלאסי, ולא תיאוריה פוליטית סדורה, אלא שילוב יעיל של השתיים. אלוהים שמספק משמעות, ודיפ סטייט שמספק אליבי. האחד מעניק תחושת ייעוד, השני מעניק פטור מאחריות. וביניהם, האדם הקטן משוחרר מן הצורך לשאול שאלות לא נוחות, שכן התשובות כבר נכתבו עבורו מראש.

מאחורי האירוניה מסתתר מנגנון פוליטי עמוק ומסוכן. ברגע שהכוח האמיתי מיוחס לישויות על-אנושיות, דתיות או קונספירטיביות, האחריות האנושית מתפוגגת. החלטות אינן עוד תוצאה של מדיניות, של שיקול דעת או של טעות, אלא של רצון נסתר, כוונה עילאית, או מזימה חבויה. כך הופכת הפוליטיקה מתחום של בחירה ודיון לתחום של אמונה וחשדנות.

זהו מהלך שמרוקן את המוסדות הדמוקרטיים מתוכנם. אם האל קובע, ברור שאין טעם בוויכוח ציבורי. אם הדיפ סטייט שולט, בוודאות אין טעם בבחירות. בתי המשפט, התקשורת, הפקידות מקצועית, כולם הופכים לשחקנים במחזה שכבר הוכרע מראש מאחורי הקלעים. האזרח מוזמן להצביע, אך לא באמת להאמין שהצבעתו משנה דבר. התוצאה היא ציבור פסיבי, כועס, ובעיקר חסר אונים.

הסכנה הגדולה אינה באמונה עצמה, אלא בשימוש הפוליטי בה. אמונה דתית יכולה להיות מקור לערכים. חשדנות כלפי מוקדי כוח יכולה לעיתים להיות בריאה. אך כאשר שתיהן מגויסות יחד כדי להסביר כל כישלון ולנטרל כל ביקורת, מתקבלת מערכת סגורה שאינה ניתנת לערעור. כל עובדה הופכת לחשודה, וכל ביקורת מוכתרת כבגידה.

בסופו של דבר, זהו ויתור על רעיון הבגרות האזרחית. ויתור על האפשרות לומר טעינו, על החובה להסביר, על הצורך לתקן. במקום זאת מוצעת נחמה. לא אנחנו אחראים, מישהו אחר מנהל את העניינים. כן, שוב האחריות מדירה עצמה מהעיקר. וכאן אולי נקודת המבחן האמיתית של חברה דמוקרטית. האם היא מוכנה לחיות בעולם שבו בני אדם אחראים לגורלם, על כל המחיר הכרוך בכך, או שהיא מעדיפה עולם שבו האחריות תמיד שייכת למישהו שאי אפשר לראות, לבחור, להחליף או לשאול, 'לא בשמיים ולא בא-ארץ...'