הדרוזים בישראל: ישראלים בחובות, ערבים בזכויות

מאז הקמת מדינת ישראל חיים הדרוזים בתוך משוואה פוליטית וחברתית מורכבת, המבוססת על רעיון ההפרדה בינם לבין סביבתם הטבעית - החברה הערבית. משוואה זו נכפתה לעיתים באמצעות "כוח רך", ולעיתים בלחץ ישיר, ושווקה כדרך הקצרה ביותר להשגת שוויון, השתלבות ושגשוג.

אך לאחר יותר משבעים וחמש שנים, הגיעה העת לשאול את השאלה היסודית: מה הרוויחו הדרוזים ממדיניות ההפרדה? והתשובה הכנה: אכזבה, אפליה, הדרה ואף דה-לגיטימציה. בסוף שנות התשעים אמר לי המנוח יוסי שריד משפט שעד היום מהדהד באוזניי: "אין להפריד בין בעיות הדרוזים לבעיות הערבים. אלה אותן בעיות, והפתרון אחד. כאשר יפתרו בעיות הערבים - יפתרו יחד עימן גם בעיות הדרוזים." כעבור שנים אחדות חיזק יוסי ביילין כמעט מילה במילה את אותו אבחון. לא היו אלה מחמאות פוליטיות, אלא קריאה מפוכחת ומדויקת של טבע המערכת הפוליטית והחברתית בישראל.

והיום, לאחר עשרות שנים, הוכיחו העובדות שהם צדקו - ואנחנו אלו שסירבנו להכיר באמת. כיום ברור מעל לכל ספק: המדיניות נכשלה, והשלכותיה הרסניות. מדיניות ההפרדה והרחקת הדרוזים מסביבתם הערבית הטבעית לא העניקה להם שוויון, לא פיתוח, לא צדק ולא כבוד אזרחי. להפך המציאות היא קשה, היא יצרה משבר דיור חמור, הפקעה שיטתית של אדמות, היעדר כמעט מוחלט של תכנון ובנייה, ריבוי צווי הריסה וקנסות כספיים דמיוניים המוטלים על בני העדה הדרוזית; חנק מרחבי סביב הכפרים והטלת מצור תכנוני; עוני מבני, פערים חינוכיים, אבטלה סמויה והדרה כלכלית.

הכפרים הדרוזיים כיום דומים כמעט לחלוטין לכפרים הערביים בכל המדדים החברתיים והכלכליים - ולעיתים אף גרועים מהם. שאלתי את עצמי: היכן פירות "הברית המיוחדת"? היכן התמורה ל"נאמנות"? והיכן הגמול על "השירות הצבאי"? והתשובה הכואבת: כלום. אפס. המדינה אינה מבדילה - אז מדוע אנו מתעקשים להבדיל? בכל הנוגע לתכנון, קרקעות, תקציבים, תשתיות וחינוך - המדינה אינה מבדילה בין דרוזי לערבי. כולם משויכים לאותה משבצת: "לא יהודים". אז מדוע אנו מתעקשים להשלות את עצמנו?

ההפרדה לא העניקה לנו יתרון, אלא הפכה אותנו למיעוט בתוך מיעוט, חסרי משקל פוליטי, חסרי השפעה ממשית, נטולי יכולת אמיתית לשינוי. 1.6% מהאוכלוסייה אינם יכולים לכפות שינוי. למעלה מ-20% - כן יכולים להוות כוח השפעה משמעותי. הדרוזים הם ערבים בשפתם, בתרבותם, בהיסטוריה שלהם ובהשתייכותם הציוויליזציונית. הדרוזיות היא דת. הערביות היא זהות לאומית. אין סתירה בין השתיים, אלא בדמיונם של החוששים מן האמת ושל בעלי האינטרסים הצרים. האמירה שהדרוזים הם ערבים אינה פוגעת בכבוד איש, אינה מערערת את האמונה הדתית, אלא משיבה את הדברים למסלולם הטבעי.