המתה בשם האלוהות

באלה הימים, שאנחנו כואבים את קטילתם של חיים יפים ונקיים בעיר בית שמש מירי טילים מאירן על ישראל, קשה לי לחיות עם פרשת השבוע, פרשת כִּי תִּשָּׁא, הדורשת קטילת חיים למי שלא שמר שבת. באלה הימים, שציבור גדול בישראל עצביו נמרטים מריצה למקלט או לחדר מדרגות מחשש לחייו, קשה לי לקבל הוראות של פרשת שבוע, שאינה חוששת לחיי אדם, שמעד באי שמירת השבת.

בימים שבין אזעקה לאזעקה, כשאנחנו חוששים לחיינו, קשה לי לקבל פסיקה של פרשה, המתירה ליטול חיים של "כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ", כפי שבא לידי ביטוי בספר שמות פרק ל"ב פסוק כ"ח. יתרה מזאת קשה לי לקבל, שקוטלי החיים היו מורי ההלכה מבני לוי - "וַיַּעֲשׁוּ בְּנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה...". (שם, פסוק כ"ח) זו תגובה קשה מנשוא כלפי חברה, שמעדה בנושא הכאוב של עשיית העגל. היה מקום לצפות מבני לוי, הנושאים בעול הקדושה והמשפט, שיבהירו לעם ישראל הבהרה חינוכית - את משמעותה הנפסדת של סגידה לעגל הזהב, ולא שההבהרה תתבטא בעונש מוות.

יש לי שיח ושיג כואב עם פרשת "כִּי תִּשָּׁא". קשה לי לקבל את הביטוי "מוֹת יוּמַת", כפי שבא לידי ביטוי בפרשה שלנו בספר "שמות" בפרק ל"א בפסוק י"ד, המחייב המתת מחללי השבת - "וּשְׁמַרתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת ... וּמְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמַת".

המושג אלוהות חייב להיות נקי וטהור ואין לדרוש המתת אדם בשמה של האלוהות. אני מבקש להעמיס על נקודת הפתיחה שלי במאמר אירוע כואב, שביום שמחת תורה בשנת תשפ"ד היינו עדים להמון מוסת של פלשתינים עזתיים, כשהם נושאית את השם אללה ובשם האלוהות הרשו לעצמם לחטוף ולטבוח באכזריות נפשעת מאות רבות של יהודים. אנסו ושרפו, בזזו ושרפו בתי יהודים. בשם אללה זעק המון מוסת בעזה "מוֹת יוּמַת".

כואב לי, שישנם אנשים שבשם אלוהים בו הם מאמינים מוכנים לקטול חיי בני אדם שאינם שותפים לדעתם ולמאווייהם הלאומיות כפי שראינו בטבח האכזרי ביום שמחתה של התורה בשנת תשפ"ד. אני רואה במושג אלוהות התגלמות עולם ערכים מוסריים והומניים. יתרה מזאת אני רואה במושג אלוהות תביעה ממאמיניו להעלות את ערך קדושת החיים כערך עליון המנווט את חיי החברה.

אני ניגש לשיח מתוך כבוד והערכה, שאני רוכש לספר הספרים של העם היהודי, אני מביע ברשימה זו את כאבי לנוכח החלטת משה, אדון הנביאים, כפי שבאה לידי ביטוי בספר שמות פרק ל"ב פסוקים כ"ז כ"ח. נקודת המוצא שלי, שאין לקטול חייו של מי שמעד בשיקול דעת, וייחס לעגל הזהב כוח אלוקי, שהוציאו מחרפת חיי העבדות בארץ מצרים. ההוראה לקטול חיי מי שמעד בעשיית עגל הזהב היא פגיעה בערך העליון של קדושת החיים. צר לי, שבספר היקר לי ישנה הוראה לקטול חיי אדם, ששגה במתן כבוד אלוקי לפסל בדמות עגל.

כואבת התפתות עם ישראל בעשיית עגל מוזהב עת משבר קשה בדרך הנדודים הקשים מחיי עבדות לקראת חיי חירות הנכספת בארץ כנען, באקט של פריקת נזמי הזהב מאזני הנשים ויביאום אל אהרון הכהן, שעשה להם עגל מסכה, עליו נאמר - "אֵלֶה אְלוֹהֶיָך אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם, פסוק ד'). לתופעה כאובה זו של ראיית עגל זהב כמושיע העם הצטרף מעמד נוסף, שהתבטא בהעלאת עולות "וַיֵּשֵׁב הָעָם לֶאֱכוֹל, וְשָׁתו וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק" (שם, פסוק ו')

כואבת לי תגובת משה, העומֵד בשער המחנה ואומר: "מִי לַיהֹוָה אֵלַי". מסתבר על-פי פסוק כ"ו, שהתאספו "כָּל-בְּנֵי לֵוִי"... כפי שציינתי בפתח המאמר. אינני מוכן להשלים עם ההוראה, שפירושה לקטול חיי שוגים בשיקול דעת - "שִימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרִיבוֹ". ולאחר מכן ניתנת ההוראה, שאני רואה בה הוראה מצמררת באכזריותה ובאי אנושיותה - "וְהָרְגוּ אִישׁ-אֶת-אַחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרוֹבוֹ". קשה לי לקבל מעמד, שאיש הורג את אחיו ללא רחם, כי ברגע של חולשה, ברגע של משבר סגד לעגל הזהב ובו ראה מחלצו של עם ישראל מעבדות.

אני דוחה ענישה שממדיה מדממים. יש להיאבק על נשמת החוטא. יש להיאבק על ליבו, אך אין הצדקה לקטול חיי מי שמעד בפריקת נזמי זהב כדי לעשות עגל זהב. כן אין הצדקה בהוראת מוות למועד בשמירת חוקי השבת.