הנשים הללו העומדות זקופות!

כן, צריך לשבח את הנשים הללו. כן, צריך לכבד אותן. כן, צריך להלל אותן. לא מתוך אהבת ההפרזה, אלא מפני שהן נושאות היום חלק מהותי מכבודו של האדם. אלו נשים הנלחמות, בנשק ביד כאשר צריך, וללא נשק כאשר אין להן אלא את גופן, את קולן, את סירובן, את אומץ ליבן. אלו נשים שאינן מבקשות שירחמו עליהן, אלא שיכירו במה שהן מגלמות, כבוד הפועל במציאות, חירות בתנועה, ריבונות בבשר הסיכון.

הלוחמות הכורדיות, המפגינות האירניות, החיילות הישראליות, כל הנשים הללו מזכירות לעולם אמת שיותר מדי אידיאולוגים מבקשים למחוק: החירות איננה סיסמת קמפוס, איננה האשטאג של זעם, ואיננה תנוחה נוחה בין שני בתי קפה של מיליטנטים. החירות היא ניסיון. היא דורשת לעמוד זקוף כאשר הכל דוחף להיכנע. היא דורשת להתנגד כאשר הגוף מפחד, כאשר התקופה משקרת, כאשר ההמונים מוחאים כפיים לעיוורון. הנשים הללו אינן "מתאורטות" את האומץ, הן מממשות אותו.

צריך לעשות מהן מופת. כן, מופת. שכן ציוויליזציה שאינה יודעת עוד להבחין בין דמויות ההתרוממות שלה לבין דמויות השקיעה שלה, היא ציוויליזציה שכבר חלתה. ומה אנו רואים לעיתים קרובות מדי לנגד עינינו? מצד אחד, נשים הנאבקות כדי להתקיים במלואן, להגן על עמן, על חירותן, על עתידן. מצד אחר, עולם מערבי רווי נוחות, בלבול מחשבתי ומוסר פרסומי, שבו מריעים לבסוף לחוסר האונים, מצדיקים את הכניעה ומסווים את השעבוד תחת השם של גיוון תרבותי.

צריך את האומץ לומר זאת: יש נשים שמונעים מהן להיות. יש נשים שמכסים אותן, כולאים אותן, מצמצמים אותן, מטילים בהן מום סמלי בשם נורמות המתיימרות להיות קדושות או חסינות מביקורת. ולעיתים קרובות מדי, המערב, במקום לגנות את התבוסה הזאת המוטלת על האדם, כורע ברך בפניה, מתוך פחד להישפט, מתוך פחדנות אינטלקטואלית, מתוך שנאה לזיכרונו שלו. קוראים כבוד למה שלעיתים אינו אלא ויתור. קוראים סובלנות למה שלעיתים אינו אלא כניעה. קוראים ניואנס למה שלרוב אינו אלא חוסר יכולת לקרוא לדברים בשמם.

שהרי מהי חברה המסיטה את מבטה לנוכח מחיקתן המתוכננת של נשים? מהי תודעה המעדיפה להגן על שיחי דיכוי במקום על אלה הסובלות אותם? מהו הומניזם השותק כאשר כבודה של האישה נבלם, מוסתר, מפוקח ונמנע? זה כבר איננו הומניזם. זוהי כניעה מוסרית.
ובינתיים, חלק מן הנוער המערבי ממהר אל הבלבול בלהט הגובל באבסורד. הוא סבור שהוא נלחם ברוע, ולעיתים קרובות הוא משרת אותו. הוא סבור שהוא מגן על החלשים, והוא מתעוור לנוכח אלה הרומסים חלשים אף יותר מהם. הוא סבור שהוא בצד השחרור, והנה הוא נשבה בקסמיהם של סימני השעבוד עצמם. הוא רוצה כל כך לעשות טוב, עד שהוא מקדש את מה שמחריב. הוא רוצה כל כך להיראות צודק, עד שהוא מאבד אפילו את חוש הצדק.

היררכיה מוסרית

זהו ההיפוך הגדול של זמננו. נשים נאבקות באמת למען החירות, ותודעות שבעות בוגדות בהן בשם מוסר מזויף. נשים מסכנות את חייהן כדי להגן על כבוד האדם, ופעילי סלון ממעיטים בערך מאבקן מתוך חברות שכבר אינן יודעות מה הן חבות למי שנלחמים. נשים מסרבות לבושה, ואחרים, בשם הקדמה, לומדים להעריץ את המבנים עצמם המייצרים את הבושה הזאת.

צריך לשבור את הצביעות הזאת. צריך להשיב על-כנה היררכיה מוסרית. צריך ללמוד מחדש להעריץ את מה שראוי להערצה. חיילת ישראלית המגינה על עמה, כורדית המסרבת לשעבוד, אירנית המעזה לעמוד מול העריצות, הן דמויות של גדלות. הנה פניה של החירות. הנה שיעורים חיים. לא הפשטות אידיאולוגיות, אלא קיומים האומרים לעולמנו הרופס: הכבוד איננו מילה, הוא מאבק.

כן, צריך לחגוג אותן. כן, צריך לדבר על גדלותן. כן, צריך להזכיר שהן מצילות דבר מה שרבים מן הגברים והנשים בחברותינו העייפות כבר נטשו: את חוש הכבוד, את חוש האמת, את חוש הטוב המשותף, את חוש ההתנגדות. הן אינן נאבקות רק למען עצמן. הן נאבקות כדי שהאנושות כולה לא תיפול אל חרפתה של הכניעה מרצון.

ולכן מאבקן חורג מעבר למצבן הנשי בלבד. הוא נוגע בעצם הגדרתו של האדם החופשי. שכן במקום שבו אישה קמה נגד הפחד, האנושות היא שמתיישרת. במקום שבו אישה מסרבת להימחק, האמת היא השבה ולובשת פנים. במקום שבו אישה נלחמת למען ריבונות עמה ולמען השליטה בגורלה, הציוויליזציה כולה משיבה לעצמה מעט מעמוד השדרה שלה.
לכן צריך לבחור. או שנכבד את הנשים הנלחמות למען חירות, עצמאות, אחווה ממשית וריבונות העמים, או שנמשיך להחניף לאשליותיו של עולם שכבר אינו יודע להכיר לא את גיבורותיו ולא את אויביו. או שנברך את אלה הנאבקות כדי להיות יותר, או שנלווה בשתיקה את הכוחות הפועלים להפוך את האדם לישות מוקטנת, מכוסה, כנועה, מבולבלת, עקורה.

אשר לי, אני בוחר בנשים הללו העומדות זקופות. אני בוחר באומץ לבן נגד הפחדנות הסובבת. אני בוחר באמת שלהן נגד שקרי החמלה. אני בוחר במאבקן נגד הפוזות. אני בוחר בכבודן נגד תקופה המבלבלת לעיתים קרובות מדי בין סלחנות לבין טוב לב. כי עדיין נותר, בנשים הללו המתנגדות, דבר מה גדול מכל הרטוריקות: ההוכחה החיה לכך שהחירות ראויה שיילחמו למענה.