המלחמה הגיעה לשלב השאלה כיצד יוגדר ההישג שיצדיק את סיומה

את הגורמים הדוחפים להמשך המערכה ניתן לחלק למספר מישורים מרכזיים. המישור הראשון הוא תפיסת האיום. הממשל האמריקני חושש, כי עצירה בשלב מוקדם מדי עלולה לאפשר לאירן לשקם חלק מיכולותיה ולהציג את עצם הישרדות כהישג אסטרטגי. בראיית הממשל, במציאות כזו אירן תמשיך להוות איום מתמשך על ישראל, על מדינות המפרץ ועל אינטרסים אמריקניים ישירים, ובפרט על חופש השיט במפרץ, יציבות שוק האנרגיה והמערך האזורי הפרו- אמריקני.

המישור השני הוא פוליטי-מנהיגותי. טראמפ מבקש להציג את המערכה כהוכחה ליעילותה של מדיניות "שלום מתוך עוצמה". מאחר שהממשל קשר את הפעלת הכוח להבטחה להשיג תוצאה ברורה, קיים תמריץ פנימי להמשיך בלחימה עד שניתן יהיה להצביע על הישג שאפשר יהיה להציגו כהכרעה, או לפחות כהישג משמעותי ובלתי מעורער.

ככל שהממשל השקיע כבר הון פוליטי וציבורי במערכה, כך גובר הקושי לעצור בשלב שאינו ניתן להצגה כהצלחה. טראמפ משקיע מאמץ רב, בסדרת ראיונות ונאומים ארוכה, בהבלטת ההישגים הצבאיים, בין היתר משום שאין דרך להציג לציבור האמריקני הישגים מוחשיים בשטח. ייתכן שקיים בקרב הממשל חשש לפיו החלטה על עצירה מוקדמת תיתפס בעין הציבורית לא כהפגנת ריסון, אלא כהחמצת הזדמנות להכריע את אירן באורח מוחלט.

המישור השלישי הוא אסטרטגי גלובלי. מבחינת וושינגטון, המערכה נגד אירן אינה מתנהלת רק בזירה המזרח-תיכונית, אלא נתפסת גם כחלק מהמסר האמריקני הנרחב כלפי שחקנים יריבים ובראשם סין. היכולת להפעיל כוח, להגן על נתיבי האנרגיה ולהעניש שחקן מאיים ומערער יציבות, נתפסת כרכיב מרכזי בהקרנת עוצמה אמריקנית מקיפה. לכן, לדרך שבה תסתיים המערכה, עשויה להיות משמעות מעבר להקשר האירני הצר ואפילו המזרח-תיכוני הרחב יותר.

עם זאת, מול שיקולים אלה מצטברים גם לחצים ממשיים בכיוון הנגדי, ובראשם הגורם הכלכלי. השפעה בעייתית נרשמה בשוקי האנרגיה וחוסר הוודאות סביב מצר הורמוז גורם תנודתיות חריפה במחירי הנפט. מבחינת הממשל, מדובר בסיכון פוליטי ישיר. עלייה מתמשכת במחירי הדלק והאנרגיה עלולה להעמיק לחצים אינפלציוניים, לפגוע בצרכן האמריקני ולהפוך במהירות את המערכה ממהלך של הפגנת עוצמה לנטל פוליטי פנימי, בעיקר לקראת בחירות האמצע בנובמבר.

הדיווחים על אי-נחת אמריקנית מהתקיפות הישראליות נגד מתקני נפט ודלק בטהרן, ממחישים עד כמה הממשל רגיש לכל זעזוע נוסף בשוק האנרגיה. בכל מקרה, טראמפ קיבל ב-9 במארס המחשה לכך, שגם הבטחה עמומה מצידו להפסקת המלחמה בקרוב גררה ירידה מיידית במחירי הנפט. מנגד, החשש שטראמפ לא עומד במילתו עלול להביא בפרק זמן קצר למהפך ולפעול נגדו.

לשיקול זה מצטרף ממד דעת הקהל. בארה"ב מסתמנת תמיכה מוגבלת בלבד במלחמה ממושכת. קיימת נכונות מסוימת לתמוך בתקיפות תחומות, אך לא בהכרח במערכה ארוכה, יקרה ובעלת אופק עמום. רגישות זו גוברת ככל שהעימות כרוך בעלויות מוחשיות במחירי הדלק, בסיכון לכוחות אמריקניים, ובהתרחבות גאוגרפית של העימות. המשמעות היא שחלון הלגיטימציה הציבורית למבצע יהיה קצר יחסית.

ואולם, חשוב להבחין בין דעת הקהל הכללית לבין עמדת מרכז הכובד של המערכת הרפובליקנית השמרנית. נכון לעת הזו, למרות קיומם של קולות ביקורת במחנה MAGA ובחלק מהמדיה השמרנית, מרכז הכובד של המחנה עדיין מתייצב מאחורי טראמפ ומעניק לגיטימציה להמשך המערכה, כל עוד היא מוצגת כמוגבלת בזמן, נשענת בעיקר על כוח אווירי, ואינה גולשת למעורבות קרקעית רחבה או ל"מלחמת נצח". תמיכה זו נשענת במידה רבה על הובלתו של טראמפ עצמו: אם הוא ישנה כיוון או יאותת שיעדיו הושגו, סביר להניח שחלקים גדולים מן המחנה השמרני יתיישרו במהירות גם עם קו של בלימה וסיום.

מעבר לכך, קיימת מגבלה הנוגעת לתוחלת האסטרטגית של המערכה. גם אם המאמץ הצבאי יוסיף להסב נזק ניכר לאירן, אין ודאות שהישג זה יתורגם לקריסת המשטר או לשינוי יסודי במדיניותו והתנהלותו. אם אכן יתברר שהישגי הלחימה מצטברים בעיקר במישור של החלשה ולא של הכרעה, תגבר הנטייה האמריקנית להגדיר את הסיום במונחים של הישג מספק ולא של מיצוי מלא. במצב זה תעלה הסבירות לפער בין התוצאה שארה"ב תהיה מוכנה לקבל לבין התוצאה שישראל תראה כנחוצה.

מכאן נובעת חשיבותו של פרק הזמן הקרוב. הימים הבאים עשויים להיות נקודת מבחן מרכזית לא רק במישור הצבאי, אלא גם במישור המדיני והפוליטי. אם הממשל יוכל להציג הישג נוסף שניתן לפרשו כהתקרבות ממשית ליעדי הלחימה, הוא עשוי לנסות למנף אותו לנקודת יציאה. אם לא, הוא יעמוד בפני בחירה קשה בין הרחבת המערכה לבין סיום בתנאים שאינם ממצים את השאיפות והיעדים שהוצגו בראשיתה.

מבחינת ישראל, המסקנה המרכזית היא שיש להניח שחלון הזמן האמריקני למערכה איננו בלתי מוגבל. לפיכך, על ישראל לפעול במקביל בשני מישורים. במישור הראשון, עליה לחתור למיצוי מהיר ככל האפשר של הישגים שניתן יהיה לעגן אותם כרכיבי סיום חיוניים מבחינתה: פגיעה מצטברת ביכולות הגרעין, הטילים והשלוחים, וכן שימור חופש פעולה להמשך אכיפה וסיכול. במישור השני, עליה לנהל דו-שיח אינטנסיבי עם וושינגטון, במטרה לצמצם ככל האפשר את הפער בין היעד הישראלי לבין סף ההישג האמריקני.

בה בעת, על ישראל להביא בחשבון, כי צעדים שייתפסו בוושינגטון כהרחבת יעדים בלתי מתואמת, ובפרט כאלה העלולים להשפיע על שוק האנרגיה העולמי, עלולים להגביר את הלחץ האמריקני לבלום את המערכה. לכן, לצד הרצון למצות את ההישג, חשוב להימנע ממהלכים העלולים להאיץ את המעבר האמריקני ממדיניות של מיצוי הישג צבאי למדיניות של בלימה.

בסיכומו של דבר, הסוגיה המרכזית מבחינת ישראל איננה רק היקף ההישג הצבאי שיושג באירן, אלא גם יכולתה להשפיע על אופן הגדרת הסיום בוושינגטון. ככל שיתברר, כי עבור הממשל האמריקני "ניצחון" פירושו החלשה והכלה, ולא שינוי עמוק יותר, כך יגבר האתגר הישראלי להבטיח שהסיום לא יותיר את אירן מוחלשת זמנית בלבד, אלא מרוסנת לאורך זמן.