בית החולים "שערי צדק" - ש א פ ו!

לא עלינו!

והימים, ימי חול המועד פסח ה'תשפ"ו - 2026.

קרתה לי תאונה בבית. כסופרת וכפובליציסטית אני אוהבת לעבוד בלילות, כשהכול שקט סביבי. אם אני עייפה מהכתיבה ורוצה "לנקות את הראש", אני מתרעננת בצפייה בסרטים קוריאנים ב"נטפליקס" ואח' במחשב.

השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר והגוף משווע לשינה, ואני צופה בסרט, סקרנית לראות מה קרה עם עורכת הדין הצעירה במשפט הרצח, האם תזכה את הרוצחת אם לאו? אך הגוף ניצח, עצמתי עיניים וישנתי... ופתאום, צנחתי מהכיסא ונפלתי לרצפה וראשי נחבט ברדיאטור הגדול שהפיץ חום בחדרי! שמחתי שאני שמנמונת ושאף עצם לא נשברה לי. וכמו שאומרים: "אין טוב בלא רע, ואין רע בלא טוב".

תושייה!

חשתי כאב עז בראש ומיד הצמדתי את כף ידי למקום הכאב, שבין רגע נמלאה בדם אדום, חם ודביק! וכמו שאני רואה בסרטים, בהם רופאים ואחיות מטפלים בפצועים, איך שהם מיד דואגים לעצור את הדם לנפגעים... לחצתי אף אני ביתר

שאת את כף ידי על החתך בראשי כדי לעצור את הדם, והושטתי ידי למגבת מטבח שהייתה מונחת לייבוש על הרדיאטור, והחלפתי בה את ידי המגואלת בדם.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר! אני בשעת צרה, יודעת להתאפס מהר ולא להיכנס לפניקה ולכן, בידי השנייה התקשרתי 101, "מגן דוד אדום", וסיפרתי לתורנית את שאירע לי. היא ביקשה את פרטיי ושלחה אמבולנס מהר לדירתי.

הפרמדיק התקשר אליי ואמר לי: "גברת, אל תדאגי, הכל בסדר! אנו בדרך ולא רחוק ממך, נגיע אלייך תוך מספר דקות. יש מישהו לידך?" שאל. "לא, רק אני בבית", עניתי ואז ביקש לדעת את מקום הדירה. נתתי לו את כתובתי וציינתי שדירתי בקומה השנייה.

הביקור לפנות בוקר

לא תאמינו, אבל הופיעו בדירתי אחרי עשר דקות, שני פרמדיקים בסביבות השלושים-שלושים וחמש, גבוהים ונאים..., לרגע שכחתי שנפלתי, שיורד לי דם מהראש וחייכתי למראם כמו הייתי אישה צעירה בת עשרים. האחד היה יהודי והשני ערבי. היהודי ניהל אתי את כל השיחה. הם נראו מודאגים מהדם שצבע את כל כף ידי והביטו במגבת המגואלת בדם... ואז שאל אותי הפרמדיק: "תגידי גברת...", "תקרא לי שמחה", ביקשתי. "בסדר. גברת שמחה, יש לך הרגשה שאת

רוצה להקיא, או חלילה כבר הקאת?" "לא", עניתי. "והאם יש לך כאבי ראש חזקים?" " לא, רק במקום הפגיעה כואב לי", השבתי. הפרמדיק מדד לי את לחץ הדם ושאל עוד מספר שאלות. ושניהם אמרו, שאני צריכה לבוא איתם באמבולנס לבית החולים "שערי צדק".

נו, רק זה חסר לי, חשבתי. אני כזאת פחדנית במה שנוגע למחלות ולכדורים, שאיני מעזה להציב כף רגלי בבית חולים, עם כל החיידקים והמיקרובים שם. "לא, לא, לא, סליחה, אבל אין צורך. אני מרגישה בסדר ולא מקיאה. אומנם יש לי כאבים במקום הפציעה, אך לא כאבים עזים".

"אני מבקש לצלם את הפגיעה בראש, זה בסדר מבחינתך?" שאל הפרמדיק. "בבקשה, יש לי ראש פוטוגני", צחקנו והוא צילם מספר צילומים את מקום הפגיעה ובינתיים, הדם נעצר! אחרי ששניהם התייאשו מלשכנע אותי שאצטרף אליהם לבית החולים, צררו את תיקיהם ובטרם הלכו, ביקשתי מהם לחכות דקה ואז פתחתי את הארון והוצאתי מעל המדף שתי חפיסות שוקולד מריר ומשובח, עטופות בעטיפה פרחונית ועליהן פתקית ובה כתוב: "בתודה ובברכה".

שניהם חייכו בפתיעה ובקורטוב מבוכה ואמרו: "לא, גברת שמחה, לא צריך, אנו עושים את תפקידנו...". "נכון, וגם אני

עושה את תפקידי ומממשת את שמי "שמחה" ובכך משמחת את הבריות." אמרתי, תוך שאני מושיטה את חפיסות השוקולד לידיהם. "אז מספיקה חפיסת שוקולד אחת לשנינו". חייכתי ואמרתי:, אבל אני הפצועה ולכן, אתם צריכים לשמח אותי." נטלו הפרמדיקים בביישנות את חפיסות השוקולד מידי ובחיוך רחב ועיניים נוצצות הלכו לדרכם.

אחרי יומיים

סיפרתי לחבר ולחברה את שקרה לי. בדרך כלל אני לא שואלת וגם לא מדברת על שלושה נושאים: בריאות, כסף וסקס! אין לי צורך לחטט בחיי חבריי, אך מאידך-גיסא, אני יודעת להקשיב לצרותיהם, לעזור ולייעץ להם בשעת הצורך.

כל אחד משני חברים אלה, עבר ועובר טיפולים ואף מופנה לבתי חולים לעקוב אחרי קצב החלמתו. הם והפרמדיקים הציעו לי לפנות לבית החולים (שערי צדק), כדי לצלם את הפצע בראש ולראות מה קורה. "פגיעה בראש היא לא דבר של מה בכך ואולי בעוד חצי שנה, חו"ח, יקרה לך משהו בעקבות המכה הזאת ואז יהיה מאוחר מדי?" כך אמרו.

אין חכם כבעל ניסיון

אחרי ששקלתי את עצת הפרמדיקים ורעיי, הלכתי בכורח לבית חולים "שערי צדק". פניתי מיד לחדר מיון וסיפרתי להם את שאירע לי. הפקידה הסתכלה במחשב, היודע כל, ביקשה עוד

מספר פרטים והוסיפה על מה שיש לה במחשב. היא נתנה בידי גיליון נייר, בו היו כתובים פרטי התאונה, הבדיקות שעליי לעבור ומספר התור להיכנס לבדיקה אצל הרופא במקום, וכך מצאתי עצמי מחכה לתורי.

תשמעו, אני כבר בת שמונים, תודה לאל, אך לא רגילה לשהות בבתי חולים ו"מתה מפחד" מהמיקרובים שמסתובבים שם חופשי חופשי. מיד כיסיתי את האף והפה עם "מסכת הקורונה" הזכורה לטוב. כששאלתי את הפקידה, כמה זמן יהיה עליי לחכות? ענתה ביובש: "הרבה זמן" ולא יספה.

ישבתי באולם מלא במקומות ישיבה מרופדים, ממולנו היה תלוי מסך טלוויזיה גדול ושם נראו מספרים ושמות חדרים. מדי פעם שמעתי קריינית אומרת לאט ובנימוס: "מספר 252 לחדר מספר 10". מנקה ערבי היה עובר שוב ושוב בינינו ומטאטא את הרצפה ואוסף את האשפה. הדיבורים בין האנשים היו בשקט ושמעתי שיחות משיחות שונות בין האנשים, על טיפול זה או אחר, על מחלה זו או אחרת... לעיתים נשמע צחוק מחבורה שישבה בסמוך ובידיהם פחיות משקה תוסס.

יש שקנו מהמזנון הקרוב או הכניסו מטבע/כרטיס אשראי למכונה הצמודה לקיר, עמוסה בבקבוקי משקה מוגזים ואח'. האווירה, להפתעתי, הייתה נעימה. הכל מתוקתק ומסודר וכל אחד שהגיע תורו לפי המצוין במסך, קם והלך לחדר שסומן לו.

ראיתי בתור נשים בהריון, ילדים, תינוקות, זקנים בכסאות גלגלים, מלווים במטפלים הודיים..., וכולם מצפים בתור לרופא או לאחות. הייתי בבחינת "אורח לרגע שרואה כל פגע". לשמחתי, לא היה כל פגע, אלא סדר וניקיון!

מידי פעם עברה עגלה ועליה עוגות ועוגיות של פסח עם תה וקפה או משקה קר. שני בני זוג דתיים מבוגרים, דחפו את העגלה, עצרו לידינו, ברכו אותנו ב"חג פסח שמח ורפואה שלמה" ושאלו, אם אנו רוצים להתכבד בתה או בקפה, ואיזה עוגיות של פסח אנו בוחרים, של בוטנים או של קוקוס? הכל חינם, בחיוך וברוחב לב. מה אומר לכם, אשריך ישראל!

אודי, ילד הפלא שלי!

הייתי בבית החולים משעות הצהריים ועד חצות! יכולתי "לבלות" שם עוד שעות רבות, אך אודי, בני היקר, הגיע למקום מושבי, ואחרי חיבוק חם ונשיקות, גער בי שלא התקשרתי אליו ולא סיפרתי לו מה קרה לי. אמרתי, שלא רציתי להדאיגו, כי בנו בכורו בצבא, לוחם ב"גולני" במילואים, ויש לו עבודה רבה, כקבלן בבניין, שעליו לסיים בזמן קצר, ועמו פועלים ספורים בשל המלחמה.

אודי מיד סידר לי את כל העניינים וזירז את תורי. כששאלתי איך עשה את ה"הוקוס פוקוס" הזה? ענה שהוא, כמתנדב ב"איחוד הצלה" ומכיר את כולם. הלכנו לרופא לבדיקת

"סיטי ראש". משם, לבדיקות דם ולבדיקה כללית. נהניתי לראות רופאים צעירים, מקצועיים וסבלניים עם יחס אישי לכל חולה וחולה וכמותם האחיות. בקיצור, כל הפחד מבית החולים סר מליבי בעת שהותי שם.

אודי פינק אותי בכריך גדול ועסיסי, שהרגיע את קיבתי המקרקרת, שכן, אף מזון לא הגיע אל פי אחרי ארוחת הבוקר באותו יום, בתוספת בקבוק מים, צ'יפס חם ולקינוח, שוקולד חלב עם אגוזים שאני כה אוהבת.

תודה לאל, כל הבדיקות היו בסדר!

עם כל הצער שנלווה לנפילה, זכיתי לחוות טיפול בחדר מיון יוצא מן הכלל! שירות לעילא ולעילא ולהפתעתי, אווירה נעימה, ריח נעים באוויר ואנשים נחמדים, יהודים וערבים, שהכרתי שם. מי היה מאמין שזו האווירה בחדר מיון של בית חולים?

אני מאחלת, רפואה שלמה לכל החולים והמחלימים באשר הם!

להנהלת בית החולים "שערי צדק", לצוות הרופאים, האחיות והצוותים המסייעים בידם, הפקידות, הפרמדיקים, נהגי האמבולנסים, המתנדבים, המנקים ושומרי הסף בבית החולים, תודה ויישר כוח!