שיח עם פרשת "אמור"

בהפטרה המצורפת לפרשת "אמור" מספר יחזקאל פרק כ"ג (בפסוקים כ"ג-כ"ד), מודגש כובד האחריות המוטל על הכוהנים בשליחותם בשלל מישורי החיים: "אֶת עַמִּי יוֹרוּ... וְאֶת תּוֹרָתִי וְחוֹקוּתַי...". משלל המשימות הדתיות והפולחניות המוטלות על הכוהנים בפרשת "אמור", כבשה אותי במיוחד האחריות המוטלת על הנושאים בקדושה, כפי שבאה לידי ביטוי בחובה ובאחריות לפעול כדי לחלץ את המהלכים בשולי החברה ולהבטיח את קיומם הכלכלי.

הכוהנים הנושאים בקדושה מעניקים מעטה של קדושה בדאגה לחלש, כפי שמנוסח בצו אלוהי בספר ויקרא (פרק כ"ג, פסוק כ"ב): "וּבְקֹצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְּכַלֶּה אֶת פְּאַת שָׁדְךָ בְּקָצְרְךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלַקֵּט - לָעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם אֲני ה' אֱלֹהֵיכֶם". אי-אפשר שלא להתרגש מכך שהוראה חברתית, אנושית והומנית עדויה בפרשה שלנו בעדיי קדושה ומצווה דתית. מי שאינו מקיימה הלכה למעשה פוגע בקדושה, פוגע בהוראת "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" המצווה לקיים את מצוות הלקט, השכחה ופאת השדה.

פרשת "אמור" מבהירה לי שאפשר לאהוב את ספר הספרים, ששמר על הקיומיות היהודית באלפי שנות גלות מדממות וכואבות, וגם להיות חלוקים בדעות לגבי היחס למצוות. מצער שפרשת השבוע לא האירה פנים לבני כוהנים שמום דבק בהם, וקיימת תופעה של פסילה גורפת גם אם מדובר בשבר יד. למרבה הצער, בפרשת "אמור" (פרק כ"א, פסוקים י"ז-כ"א) אנחנו קוראים את דבר ה' אל משה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֶךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בּוֹ מוּם... שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, אוֹ גִבֵּן, אוֹ דַק, אוֹ תַּבְלוּל עָיִן...".

מתוך כבוד והערכה לספר הספרים, אני מוצא עצמי חולק על חלקים בפרשת "אמור". אני מודע לגישת המחוקק המקראי החותר לשלמות ולמתן מלוא הכבוד לטקס הדתי, לכן בקשתו לשלמות באה לידי ביטוי בחתירה לשלמות מוחלטת בשלל ערכים מוסריים ושלא יימצאו פגמים גופניים העלולים לפגוע בכבוד הנושאים במשרה המכובדת ובכבוד המקום המקודש. עם זאת, יש לי שיח כואב עם הכתוב הפוסל כל כהן אשר בו מום מליטול חלק בחוויה הדתית: "לֹא יִקְרַב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ... כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב... אֶת לֶחֶם אֱלֹהָיו...".

אני מקבל שבטקס הנערך בבית המקדש יוטל תפקיד עריכת הטקס על כהן ששלמות גופנית היא מנת חלקו, אך קשה לי לקבל את הגישה הגורפת שתינוק הנולד למשפחת הכהונה עם פגם גופני פסול לחוות חוויה דתית מרגשת של שהות במקום הקדוש. המום לא נבע מבחירת האדם; המום נכפה עליו. עלינו לכבד אדם בעל מום ולהעניק לו את מלוא הסיוע לחוות את החוויה הדתית, במיוחד אם זו משאת נפשו. אין הצדקה להתייחס למומו של אדם כפגם שיש להסתייג ממנו. מצער אותי למצוא פגם השולל מאדם את הזכות לחוות חוויה דתית: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בּוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו".

השיח הכואב שלי נובע מכך שבספר המוביל אותנו לפסגות מוסריות ולעולם נעלה של ערכים חברתיים, ניתן היה להקל ולא להחמיר עם מי שיש לו רק "שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד" או שלל מומים קלים כמו תבלול עין. קשה לקבל את הפרשנות המצדיקה את האיסור, כמו זו של אברבנאל, הטוען שאסור להפקיד את עבודת המקדש בידי מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודת הקודש עקב מראהו. אינני רואה בצליעה ברגל או יד שבורה של כהן הענקת זילות לעבודת הקודש.