הקמת קיר הוקרה לפצועי צה"ל

ראוי ומתבקש להקים עבור הפצועים קשה אנדרטה, יד ושם, אות וסימן להוקרת המדינה את תרומתם להגנה עליה. אנדרטת הצנחנים השוכנת בסמוך לצומת תל נוף (על כביש 40, בין גדרה לרחובות) מנציחה את כל חללי הצנחנים שנפלו במערכות ישראל, החל מצנחני היישוב שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (כמו חנה סנש) ועד ימינו. קיר ההנצחה הוא קיר אבן ארוך, שעליו חקוקים שמות הנופלים. מעליו מופיע הפסוק: "מנשרים קלו, מאריות גברו". על האנדרטה חקוקים דבריה של חנה סנש: "קול קרא לי והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". מדי שנה נערך באתר הטקס הממלכתי המרכזי לזכר חללי חטיבת הצנחנים.

על קיר ההנצחה באנדרטת הצנחנים חקוקים נכון לאוקטובר 2025, מועד קיומו של טקס ההתייחדות האחרון (עד כה), 1,694 שמות של חללי החטיבה והיחידות המקבילות לה לאורך כל שנות קיומה. כבר כיום ברור כי על הקיר יונצחו שמות הצנחנים שנפלו ממועד זה.
ליד האנדרטה נערך אחד הטקסים שבהם השתתפנו גם אנחנו, הוריו של לוחם ביחידה מובחרת של הצנחנים, לרגל סיום קורס או שלב כלשהו בשירות - אני לא זוכר. לפני תחילת הטקס התקרבתי לקיר וקראתי בו את תועפות השמות, את רובם ככולם לא הכרתי, מיששתי אותם בכריות אצבעותיי, מרגיש שקשה לנחם הורים שכולים וכי הם לא יכולים להינחם. עד עולם יהיו השמות החקוקים באבן צרובים בליבם ובנשמתם.

בימים האחרונים, שבהם ממשיכים להיהרג, לחרדתנו ולזוועת עולמנו, לוחמים וחיילים בתפקידים התומכים בלחימה, מהם מבוגרים שהתנדבו לשרת במילואים אף שעל-פי גילם היו משוחררים מהם, אנחנו, הציבור, מתבשרים גל על פצועים בכלל ועל פצועים קשה בפרט. רובם ככולם נותרים אלמונים. מספר הפצועים עצום. במשך השנים הוא נאמד בעשרות אלפים. לא אחת אני חושב שנכון יהיה להקים גם עבורם אנדרטה, יד ושם, מקום שבו ייכתבו שמותיהם ובכך יהיה אות וסימן להוקרת המדינה את תרומתם להגנה עליה.

באחת הפעמים שחשבתי עליהם, כתבתי:

יָד לַבָּנִים
בְּלִי יָד
וְרֶגֶל
יָד לַבָּנִים
בְּלִי אֶצְבַּע
וְעַיִן
יָד לַבָּנִים
וְלִבְנוֹת
הַחֲסֵרִים
אֵיבָרִים
מָתַי הוּקְמָה
הֵיכָן מִקּוּמָהּ
הַאִם יֵשׁ סִימָן
לְקִיּוּמָהּ?

יש לנו חובה מוסרית להקים קיר שיזכור. קיר שיזכיר. זה לא יהיה קיר באתר הנצחה של מי שאינם אלא של מי שעודם. חיים חיים גדועים, כרותים, אבל חיים מלאים, חיים של אנשים שאזרו כוחות עילאיים להשתקם חרף הפציעה הקשה, נחושים לחיות כמי שכל החיים לפניהם ומצליחים בכך - כל אחד ואחת לפי יכולתם, תעצומות נפשם, כוחות גופם. הם ראויים למקום שייעודו וייחודו יהיה בכך שהוא יאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו לפקוד אותו, ולו רק פעם אחת, לקיים בו דקה דומייה ולומר - תודה. אולי גם סליחה.