קדושת החיים מול גזרת הכרת

למרבה הכאב, ערכי קדושת החיים דומעים כשאני קורא את פרק י"ט בספר במדבר, הפותח את פרשת חוקת. קשה לי לקבל את הצו: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל". קשה לי לקבל עונש מוות לאדם שכל פשעו בא לידי ביטוי אך ורק באי-שמירה על דיני טהרת הגוף - הוא לא טיהר את גופו כנדרש, הוא רק מעד על-פי הכתוב בפסוק י"ח, ונגע בעצם, או בחלל, או במת, או בקבר, וכאמור, לא הקפיד על שמירת דיני הטהרה של הגוף. אודה שיש לי שיח ושיג כואב עם הוראה שלדעתי פוגעת בערכי קדושת החיים, המחייבים כריתת נפשו של אדם שלא עמד בכל שלל ההתחייבויות של הוראות הטהרה. אין בהסתייגותי זו כדי להפחית מהיחס המיוחד והמכבד שיש לי לנדבך היסוד בארון הספרים היהודי, ספר התנ"ך, המבשר בשורה ערכית לעם היהודי ולחברה האנושית בכללותה.

מתוך שלילת הצו המחייב "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ מִתּוֹךְ הַקָּהָל", אני מנהל שיח ושיג כואב עם פרשת השבוע. במיוחד קשה לי לקבל את הכתוב בפסוק כ"א: "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם". לתפיסת עולמי, ערכי קדושת החיים מחייבים שלילת עונש כרת לחיי אדם שמעד במילוי ההוראות של דיני טהרה. קשה לי לקרוא את החזרה על הביטוי "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ" יותר מפעם אחת בפרק י"ט, בפסוק י"ג ובפסוק כ'. כאמור, זו חזרה על ביטוי שאני רואה בו פגיעה בקדושת החיים.

הכאב חוזר ונשנה כשאני קורא את ההפטרה המצורפת לפרשה מספר שופטים, פרק י"א, כשיפתח מעלה על המוקד את עלומיה היפים של בתו, שיצאה לקראתו בתופים ובמחולות. הבת לא ידעה שאביה נדר נדר המחלל את ערכי קדושת החיים: "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְראתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן... וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". צר לי שקורבן אדם הפך לנגע בחברה הישראלית, והוא מקבל את ביטויו בימי מלכים - אחז או כדוגמת מנשה, שהאריך ימים בתפקידו המונרכי חמישים וחמש שנה.