קיש-קשתא בארץ ה-OECD

מה בעצם מרוויחה ישראל מהיותה חברה ב-OECD? לכאורה, לא הרבה. אחת לכמה חודשים מגיע דוח נוסף, מציב אותנו בטבלה נוספת ומבשר לנו שאנחנו משלמים יותר, לומדים פחות, עובדים הרבה ומייצרים מעט. הממשלה מקבלת את הדוח, מביעה מחויבות עמוקה לבחינתו, מקימה צוות בין-משרדי וממשיכה בדרכה. אלא שה-OECD אינו הבעיה. הוא בסך-הכל המראה. אפשר להתווכח אם התאורה מחמיאה, אם זווית הצילום נכונה ואם למדינות אחרות היה יום מוצלח יותר. קשה יותר להתווכח עם הדמות הנשקפת ממנה.

כך גם מבחני פיז"ה. אפשר לשאול את מי מעניין אם תלמידי ישראל נמצאים במקום העשרים, השלושים או הארבעים. הרי הילד עצמו אינו קם בבוקר ושואל מהו מיקומו ביחס לילד בפינלנד. אבל בעוד עשר שנים, כאשר אותו ילד יתקשה להבין טקסט מורכב, להבחין בין עובדה לתעמולה, לחשב ריבית או לעקוב אחר טיעון מדעי, המקום בטבלה יהפוך למציאות חייו. המבחן אינו מודד רק את מה שהתלמיד יודע היום - הוא מספק הצצה למה שהמדינה תהיה מסוגלת לעשות מחר.

וכאן נכנס לתמונה שר החינוך, קיש-קשתא. לא דמות הילדים החביבה, אלא שר שמצטיין אולי בהפקת אירועים, הצהרות וטקסים, בשעה שהמערכת שעליה הוא מופקד זקוקה לניהול, ליציבות ולתוכנית ארוכת טווח. אכן, אין זה הוגן לייחס לו לבדו את כל חוליי החינוך. תלמיד הנבחן היום הוא תוצר של שנים רבות, של שרים רבים ושל הזנחה מצטברת. אבל קיש-קשתא אינו צופה מן היציע. הוא השר. האחריות אינה מתחילה ביום שבו הבעיה נולדה, אלא ביום שבו קיבל לידיו את הסמכות לטפל בה.

ישראל אוהבת לתאר את עצמה כאומת הסטארט-אפ. התיאור הזה מאפשר לה להתבשם בהצלחותיה של שכבה מצומצמת מאוד ולהתעלם ממערכת חינוך שבה קבוצות גדולות אינן מקבלות את הכלים הנחוצים להשתתפות מלאה בחברה מודרנית. מסתבר שאפשר מחד לייצא תוכנה מתקדמת, ובה בעת לגדל דור שמתקשה במתמטיקה בסיסית. אפשר להתגאות בפרסי נובל, ובה בעת לצמצם את לימודי הליבה. אפשר לדבר על מצוינות, ולהשלים עם כך שהמצוינות הופכת לנחלתם של אלו שהוריהם מסוגלים לקנות אותה.

חשוב גם להימנע מן האגדה הנוחה שלפיה ישראל הייתה פעם בצמרת העולמית, ועתה הידרדרה לפתע לתחתית. נכון, ישראל לא הייתה בצמרת מבחני פיז"ה. היו בה תלמידים מצטיינים, מגזרים חזקים ותקופות של שיפור, אך התמונה הלאומית נותרה בינונית ומפוצלת - אולם לא בתחתית. דווקא משום כך הביקורת חמורה יותר. ישראל, כמדינה המתהדרת בהון אנושי יוצא דופן, באוניברסיטאות מצוינות ובתעשיית טכנולוגיה משגשגת, הייתה אמורה לבנות מערכת חינוך מן הטובות בעולם. לצערנו, היא לא עשתה זאת. נהפוך הוא, היא התעלמה מכך - ואת התוצאה היום רואים בכתבה, ומחר???

גם הטענה שהכול נובע ממחסור בתקציב אינה מספקת עוד. ישראל משקיעה בחינוך שיעור גבוה יחסית מן התוצר שלה. לפי נתוני ה-OECD לשנת 2025, ההוצאה על חינוך, מהחינוך היסודי ועד להשכלה הגבוהה, עמדה על 6.1 אחוזים מהתוצר, לעומת ממוצע של 4.7 אחוזים במדינות הארגון. כלומר, הבעיה אינה רק כמה כסף משקיעים, אלא כיצד מחלקים אותו, למי הוא מגיע, אילו מטרות הוא משרת ומי אחראי לתוצאותיו. מערכת יכולה לקבל הרבה כסף ועדיין להעניק מעט חינוך.

לכן כנראה שיש טעם ב-OECD ויש טעם בפיז"ה. לא מפני שמיקומנו בטבלה קובע את ערכנו, ולא מפני שכל מה שניתן למדידה הוא בהכרח חשוב. יש במבחנים טעם מפני שהם מקשים על הממשלה להסתיר את תוצאות מדיניותה מאחורי נאומים. הם מזכירים שמערכת חינוך אינה נמדדת במספר ההודעות היוצאות מהמשרד לעיתונות, במספר מסיבות העיתונאים או בכמות הפעמים שהמילה "מצוינות" מופיעה במצגת. היא נמדדת ביכולתם של תלמידיה לקרוא, לחשוב, לחשב, לשאול ולהטיל ספק - ובקיצור, ללמוד.

נכון להיום, השאלה האמיתית היא מה עושה המדינה לאחר שהתוצאות מונחות לפניה. האם היא לומדת, מתקנת ומשקיעה, או שמא שר החינוך מופיע מול המצלמות, מסביר שהכול נפלא, ומוסיף עוד פרק ל"מה פתאום?", "אני?" או "מעולם לא העירו לי!".